וישב תשע"ח

בס"ד

פרשת וישב תשע"ח

זה מעצבן אותן. גם אותם, אבל בעיקר אותן. כמעט על פעם שאני אומר את זה. ואני אומר את זה הרבה. ואם במקרה זה לא מעצבן מספיק, אני אחדד את המסר. כי חינוך מתחיל בקצת לטלטל. אתן ה-פריפריה אני אומר להן, לבנות הגולן. אתן פריפריה גיאוגרפית (ועם זה קשה להתווכח), אתן פריפריה חברתית - תרבותית, ואתן (וכאן זה כבר מתחמם) גם פריפריה מגדרית. אתן גרות בגולן, דתיות ו-בנות. [וכאן יכול לפרוץ ויכוח שלם, כי נדמה להן שאני חושב שזה המקום שלהן, בעוד שכל המטרה שלי היא להוציא אותן משם ולפרוץ את גבולות הפריפריות הנ"ל].

ולכאורה מי אני שאטיף על דבר כזה? כאן ביתי וגם פה אני נולדתי. ועל אף שנים דרומיות שעברו עלי מגיל 18-24 מעולם לא שיניתי את הכתובת בתעודת הזהות. לכאורה אני דמות של איש הפריפריה שלא ראה שום דבר בעולם חוץ מהגולן וגם ממשיך גם לעבוד בגולן. יש בזה משהו, אם כי בכל זאת יצאתי לכמה שנים, ראיתי דברים אחרים ואני בעיקר משתדל, גם מכאן, לחשוב "מבחוץ".

הרבה שנים מחיי אני חי בקנאה גדולה על דור ההורים שלי שחיו באידאולוגיה יום יומית, כי הרי כשמקימים יישוב, כמעט כל פעולה ביום יום היא הקמה של יישוב בארץ ישראל. ואנחנו? היישובים בנויים, המערכות מתפקדות, ואמנם תמיד אפשר יותר, אבל סך הכל אנחנו חיים בנוחות גדולה יחסית לדור הקודם, כבר לא צריך לסכל אבנים ולהפריח את השממה, אנחנו מתעוררים כל בוקר לפריחה.

ולכן, אני חושב, שהאתגר של הדור שלנו, הדור השני, גדול הרבה יותר. אמירה נפוצה ברמת מגשימים הייתה "השבילים מחנכים". אמנם תמיד לבית יש את המטענים שהוא מעביר, אבל חיי הקהילה ה"רגילים" ביותר היו מבחינתנו אידאולוגיה של תורה ועבודה, לא היה צריך לדבר על זה כל כך הרבה, חיינו ככה. והיום-  זה כבר נסתר יותר. חיי היום יום עוסקים יותר באישי שלי ופחות בציבורי - קהילתי - ישראלי, במיוחד אם האזור שבו אתה חי הוא אזור שקט מבחינה ביטחונית, כלכלית ופוליטית. וזה מסוכן. מסוכן לגדל ילדים כשנוח מדי, פעולות החינוך צריכות להיות מאומצות הרבה יותר. לשמור על הייחודי שלי תוך חיבור לכל מה שקורה בארץ ובעולם הוא מאוד לא פשוט כאן ויכולים להיות לזה מחירים לא פשוטים בנפש, אתה עלול לטבוע בעצמך.

לכן, אנחנו הדור השני, צריכים להיות הגשר הבין דורי. לחנך את ילדינו לחשיבה בעלת אופי אישי וחוקר, להיות מחוברים לתנועה מבלי לאבד את היכולת להטיל ספק, לגדול ולהתפתח ברמה האישית תוך מגמה של חיפוש איפה אפשר לתרום ואיפה אפשר לתת.

תנועת הנפש שלי היא ממש לא - "הנוער של ימינו" וכדומה, בדיוק להיפך, אני רואה בילדים שלי ובתלמידות שלי כוחות גדולים הרבה יותר מאשר היו לי, יש להם הרבה יותר הזדמנויות לגדול ברמה האישית ולהניע מהלכים גדולים, אנחנו רק צריכים לעזור להם בכך, לפתוח להם פתח לעצמם ולעולם.

***המדור השבוע מוקדש לשמיניסטיות שיצאו השבוע לראות את הארץ ואת העם אשר בה - אשר הוא והם (והן) בעלי מידות.

"בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי, ויהי שם בבית הסוהר, ויהי - בהוויתו יהיה, והוא בבחינת השתוות שלא קיבל שינוי מאלה המקומות… ויוסף היה במצרים. הוא יוסף הרועה הוא המלך ולא נשתנה… וגם כשירד למצרים ולבית הסוהר ידע שזהו שליחות הבורא יתברך ובכל מקום שרצונו יתברך לשלוח האדם - צריך לעשות שליחותו ולעשות רצון המלך…" (שפת אמת, וישב, תרע"א).

לשליח יש מעמד מיוחד, הוא ידו הארוכה של השולח, מה שהופך אותו לשולח עצמו מבחינה חוקית. האדם הוא שליחו של הקב"ה בעולם והוא פועל מכוחו ומרצונו, אך להבדיל משליח רגיל, גם אם האדם שינה משליחותו, מה שעשה - עשוי. להבדיל משליח רגיל - השליחות לא ממש ברורה (במיוחד בעולם ללא נבואה). והאדם עובד בעולם, בנתונים משתנים, בתנאים משתנים ותחת לחצים לפעמים לא פשוטים. ועל האדם מצד אחד להיות שליח, אחד כזה ללא רצון עצמי, מה שאומר לי השולח אני עושה בלי הרהור ובלי מחשבה, בין אם אני בבית הסוהר ובין אם אדון הבית ומצד שני להיות נאמן לאישיות שלי הנובעת מנשמתי המיוחדת לי בלבד על אף כל הלחצים מהסביבה.

הדרך, לדעתי, היא לעבוד במישור של הפיתוח העצמי כדי להכיר את נשמתי וייעודי המתאים לי ואיתם ללכת לעשות את רצון בוראי.

שבת שלום,

איתן