בס"ד
פרשת מקץ - שבת חנוכה תשע"ח
שאלות באמונה.
דווקא את אלו שעניינן אמונה בריבונו של עולם, קל לי יותר להסביר. הרי בזה אנחנו מתעסקים מגיל מאוד צעיר. לפעמים קל יותר להאמין בו, לפעמים יותר קשה; יש זמנים בהם הריחוק לא מוצא אותו בנפש ויש את הרגעים בהם אפשר לחוש את לטיפתו העדינה על חייך. ההתעסקות עם השאלה המרכזית האם יש בורא לעולם על שלל השאלות ה"נלוות"; הטוב והרע, הבחירה והידיעה… היא התעסקות רצופה מילדות. דרך ההבנה שלנו מהגננת (מה שלפעמים מסתבר כנשמר הכי טוב בזיכרון ומעצב את הזהות האמונית שלנו, לא פחות מהרבה דמויות אחרות…) ועד לגיבוש (סופי? מתפתח?) של אותה זהות האמונית.
אבל איך אפשר להאמין לבני אדם?
איך אפשר לפתוח את ליבך הסודי בפני אדם? להעביר לדיבור את הרגשות והמחשבות העמוקים ביותר שלי כבר הופך אותן למשהו אחר, זה כבר שונה, לא בדיוק מה שאני מרגיש באמת. והדיבור אחר כך, כשעובר אל השומע, משתנה שוב על פי התפיסה שלו. אז הוא שומע אותי קצת אחרת ממה שאני באמת. ואיך הוא יגיב? איך אני יכול להפקיד בידי אדם כלשהו את המחשבות האלה, את מה שאני מבפנים ויכול להיות בטוח שלא אפגע? שלא אראה מגוחך, קטן, חלש בפני אחרים? אם אי אפשר לשמוע אותי באמת איך אפשר יהיה להגיע אלי? להיקשר? לעזור במידת הצורך? ואולי, אם אפתח, אולי גם אהיה חשוף לפגיעה כזאת או אחרת מצד השומע?
נראה לי כי מחשבות מעין אלה, או רגשות כאלה, הם החסם העיקרי בקשר בין בני אדם. גם אם לא ממש חושבים אותן במודע, הרי שהפחדים האלה נמצאים, כך נדמה לי, בכל אחד. ובאמת, מצד אחד אי אפשר להגיע לקשר משמעותי מבלי לקחת סיכון ולהיפתח, אך מצד שני ישנה הסכנה שבה אתה עלול להיפגע, פגיעה שתשאיר צלקת שאותה תסחוב איתך גם כשתבוא לבנות את הקשר המשמעותי הבא.
כמו בכל דבר, במיוחד משמעותי, כך נראה, הסיכוי והסיכון מגיעים יחד והנהגה שכלית של הרגשות תוכל להוביל אותנו לשביל היותר בטוח כדי להגיע לקשר של אמת בין חברים ובמיוחד בני זוג.
הסוד הוא משיכה. משיכה היא תנועה נפשית פנימית שיש לה כיוון מסוים. משיכה היא כוח, היא עוצמה והיא יכולה לתת לנו מדד של הכיוון הפנימי בנפש. ואז תפקידו של השכל הוא לשחרר באופן נכון ומבוקר בכיוון הזה. אני מזהה אצלי בפנים משיכה לכיוון מסוים, בוחן אותו, משחרר לאט לאט ובוחן מה זה עושה לי והאם מי שמולי אכן ממלא את הציפיות שלי, האם אכן בטוח לי ונכון לי לשחרר. וכך אפשר להתקדם ולבנות קשר יציב ופורה, קשר מכל סוג שהוא.
גם אחרי החתונה עם האדם שאיתו החלטת לחיות, השחרור המלא של הגוף והנפש לא מגיע ביום אחד. וטוב שכך. כמובן, קצב השחרור עולה שלב, כבר נתתי תוקף לכיוון של המשיכה, אבל עדיין לומדים האחד את השנייה וכשבסופו של דבר אתה משחרר לגמרי - "והיו - לאחד".
"וכתיב וישכרו עמו וכו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו יין וכו' ולמה עתה שתו? משמע שהרגישו שנתקנו בשלמות הראוי בישיבתם לפני יוסף… והיה השתייה שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז הפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכים לסוף התיקון…" (שפת אמת, מקץ, תרל"ט).
יש ומה שדוחף אותנו לפעול הוא העבר, העבר הרחוק של העם והעבר המוקדם של החיים (התת מודע של פרויד). ויש פעולות שנעשות בעקבות מה שעובר עלינו בהווה. אבל, יש גם כוחות סמויים הפועלים על הנפש שלנו המגיעים אלינו מהעתיד (העל מודע בפי החסידות). כוחות אלו מושכים אותנו כמו מגנט לעבר משהו, לעבר מישהו. אנחנו לא תמיד יודעים לזהות את המשיכות האלה בזמן אמת, אבל התחושה מובילה אותנו לכיוון מסוים. זה נכון גם בחיי הפרט וגם בחיי האומה.
אחי יוסף דנו אותו למיתה בקובעם כי יש לו דין רודף (רמב"ן) ולבסוף החליטו שלא להורגו (הבנת הסוגיה חשובה, אך לא נתעכב עליה פה). בין אם הם צדקו ובין אם הם טעו טעות מרה, נעשה מעשה קשה. מעשה שגם אם הם היו בטוחים בצדקתו, הם כבר לא היו יכולים לחזור ולחיות כרגיל והפסיקו לשתות יין.
והנה ביושבם לפני המשנה למלך מצרים, אדם שכבר התעלל בהם פעם אחת, אדם שבהינף אצבע יכול לגזור את דינם למיתה, משהו משתחרר, ישנה איזו משיכה סמויה אליו המאפשרת לפרוץ את הגדר ששמו לעצמם ולשתות יין. אפילו להפריז ולהשתכר איתו. מהצד השני יושב יוסף, הוא יודע מי הם אחיו ומה הם עשו לו. גם הוא, על פי המדרש לא שתה מאז יין ולמרות רגשותיו הבוערים בו, יש איזה כוח משיכה שדוחף, שמרגיע, שמחבר וגם הוא שותה יין ומשתכר איתם.
הלב מרגיש את החיבור, גם אם השכל עוד לא מודע לכך. האחים עוד יצטרכו להתמודד עם הבעיות שלהם יחד, אבל כוח המשיכה של האחווה מורה להם את האמת - הם עם אחד.
חנוכה ופורים - הגיבורים הם בני אדם המרגישים כי משהו דוחף אותם לפעול לתקומת העם והם לא מתעלמים מהרגשות האלה, הם לא מסרבים למשיכה הזאת ופועלים דרך הפוליטיקה, המלחמות וכל מעשי האדם, לכיוון הצלת עם ישראל והגאולה.
כוח העתיד המושך הזה הוא הנקרא "אורו של משיח". העתיד המושך אותנו בהווה לפעול בכל מעשי היום יום שלנו כדי להביא אחדות ובנייה של העם והארץ. עם המשיכה הזאת צריך לפעול בשכל טוב ובשיקול דעת. לא להשרף ממנה ולשבור את כל מה שבדרך כי אנחנו בגאולה. לשאוף למצוינות בכל תחומי החיים שלנו ולפתוח את הלב לזה שלידינו ממש ולאלו מהעם שנראים לנו שונים ורחוקים.
נפתח את הלב, ניקח פה את הסיכון…
שבת שלום וחנוכה שמח,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה