בס"ד
נצבים וילך תשע"ז
עוד שבוע משוגע - נפלא - עשייה - קשיים - פתרונות… עבר על כוחותינו. אני לוקח את עידו הקטן לגן והדבר שהכי מתחשק לי לעשות הוא להתיישב על אחד הכיסאות הקטנים האלה, להרכיב פאזל, להשחיל חרוזים או ללכת לשחק בפינת המטבח. ולא. לחשוב. על. כלום. חוץ מלהיות מרוכז במשחק הכי פשוט שאפשר ושכל שאר העולם יימחק לי מהתודעה לשעות הקרובות. המחשבות האלה מגיעות אלי לפעמים (במיוחד לאחר ימים מהסוג הזה) בווריאציות שונות; חושב על לעבוד בעבודה כזאת שבסופה מעבירים כרטיס ויכולים לשכוח ממנה עד למחרת, על עבודה עם פחות אחריות, פחות הכנה בבית, פחות כאב ראש...
ואז - זה עובר לי.
אני לא רוצה לחזור להיות ילד ללא כוח לשנות את העולם, וגם לא צעיר יותר ללא כל הניסיון והידע שצברתי, לא רוצה לעבוד בעבודה שלא משנה את החיים, שלא נוגעת בחיים. עבודה שמשנה את החיים שלי ולפעמים משתלטת עליהם, לגעת בחיים של אנשים אחרים ואולי אפילו גם לתת להם איזה משהו שיעזור להם לשנות את החיים של עצמם ואת חייהם של אחרים. רוצה להיות בן חורין בקבלת החלטות וגם אם אצטרך לעמוד על כך למשפט. ואני עומד למשפט. בפני עצמי, בפני התלמידות והוריהם ובפני הקהילה. ואני עומד למשפט בפני האלוהים.
ולעמוד במשפט זו תחושה לא פשוטה. לעמוד במשפט זו יראה גדולה. אני חושש. אני גם יודע שיש סעיפים שאצא בהם אשם. אני מכיר טוב מכולם את הנפילות וההחמצות. אבל אני משתדל לעמוד במשפט, לעמוד זקוף כמה שאפשר ולהגיד שאני מנסה, שאני משתדל ושאני אמשיך לעשות כל עוד אוכל.
אני עומד למשפט - ואני שמח על כך.
הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃
חג מוזר הוא ראש השנה. חג של דין. חג של אימת המלך - מלכויות, זכרונות, שופרות… אבל גם אחד החגים עם הכי הרבה שמחה, הכי הרבה אירוח ומשפחתיות, במיוחד עם החיבור לשבת (נסו לספור כמה תפילה - אוכל - תפילה יש בו…) שעות רבות אנחנו הולכים לבלות סביב שולחן של סעודות שמחה שונות. אז מי אתה בעצם ראש השנה? חג של פחד ודין או חג של שמחה? מה בכלל חוגגים ביום הזה?
במסכת ראש השנה מבואר שבראש השנה הפסיק השעבוד של בני ישראל במצרים, משמע התחלת החירות ולאחר חצי שנה - החירות השלמה שאיתה הגיעה גם האחריות של קיום המצוות וגם סכנת החיים מפני המצרים. לדעת רבי אליעזר גם בריאת האדם הייתה בראש השנה. אם כן רואים קשר בין העובדה שנבראתי - שאני קיים, לבין העובדה שאני בן חורין ולבין העובדה שאני עומד למשפט. "יום הזיכרון" - זוכרים אותי, אני נחשב! אני נספר! הקב"ה רואה אותי! ומכאן השמחה! אבל אז אני גם נבדק. נבדק האם אני עומד בסטנדרטים של הבורא שברא אותי ואיתה גם החרדה המתלווה לכך.
אז מה עדיף? להיות נספר? להיות צריך לעמוד בסטנדרטים ולהישפט עליהם כחוט השערה? או אולי עדיף להוריד ראש, להנמיך ציפיות, להיות כעבד שלא עומד בדין? מבחינת כדאיות, נראה שכדאי להיות עבד, לקבל על עצמי כמה שפחות אחריות, לחיות את חיי ולא לעמוד למשפט.
העניין הוא, שאנשים אידאליים לא שואלים "האם כדאי?"
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה