כי תבוא תשע"ז

בס"ד

פרשת כי תבוא תשע"ז

להתרגש. ריגושים. יש בזה משהו ממכר. אתה עולה לשיאים. אתה חזק, הכל הולך לך טוב ולא נראה כי משהו יכול לשבור אותך. זה הזמן שכל כך קל לראות את המציאות בצבע ורוד, להבחין ביופי של האנשים. ועם הכוחות האלו - אני יכול לשנות את העולם.

עד שהריגוש נגמר. עד שאתה עייף, עד שאתה מרגיש חלש, שאין סיכוי שבקרוב אני אצליח לטפס, האנשים סביבי מעצבנים כמעט בכל דבר שהם עושים ואני בקושי יכול לגייס כוחות להניע את עצמי, בטח לא שאני אמור עכשיו לארגן משהו, לטפל במישהו.

ריגושים זה לא בהכרח סמים או ספורט אתגרי, אלו גם לא בהכרח הצלחות גדולות, אלו גם זמנים ומקומות שבהם אני מצליח להתעלות, שהכל הולך לי, אני רואה כיצד אני מצליח עם החברים, המשפחה, בעבודה. אני עוסק בענייני חינוך שברומו של עולם, מדבר גבוה ואפילו מקשיבים לי. וגם הנפילות הן לא תמיד קשורות לאסונות גדולים או כישלונות צורמים. בדרך כלל ההתמודדות היא עם מה שנראה כשגרה קטנה. שוב לקום באותה שעה, לעשות את אותם הדברים, נופלים עלי דברים לטיפול שמצד אחד אני חייב לעשות אותם ומצד שני אני לא ממש מבין למה אני צריך להתעסק בזה. מה התלמידה לא רואה שאני רוצה שהיא תגדל ויהיה לה טוב? מה המורה באמת חושבת שאני צריך להתעסק עם זה? אני רוצה לעסוק רק במשהו גדול, איכותי ומשמעותי, למה עם כל הדברים הקטנים האלה – סדר לי כיתה שם, מחשבים פה, למה המערכת ככה, למה ואולי…

לפעמים העומס הרב אכן גורם לי קצת להתבלבל, קצת להיחלש. שבוע ראשון ללימודים, מה שבוע, יום ראשון ללימודים וכבר אני מוצא את עצמי מתעסק באיפוס מחשבים, תיקון דברים, פה חסר, שם חסר, מה עושים עם זאת ואיך מקדמים את ההיא. קשה לפעמים לראות את הגודל בתוך הדברים האלה. ואז, דווקא בלילה, עם כל העייפות, כשכל המשפחה כבר מזמן ישנים, אני מדבר אל עצמי (כי מי שלא מדבר לעצמו – כנראה יש לו בעיה עם עצמו...). מראה לעצמי את החשיבות של הדברים ה"קטנים" של השגרה. להיות האיש שעושה מעשה גדול או איזה שיעור מדהים, זה באמת נהדר, אבל רוב הזמן אנחנו בונים נדבך אחר נדבך, קומה אחר קומה, עושים את התיקונים הקטנים שלנו, עוד צעד קטן לעצמנו, עוד משהו שיעשה לאחר מעט יותר טוב. וכך צריך וכך נכון. לא בדיעבד. לא בגלל שרוב הזמן פשוט אין כוח או יכולת או הזדמנות לעשות מעשים גדולים. פשוט כי כך הכי נכון להתקדם ולקדם לאורך זמן. צעד צעד. בסיס איתן. לראות את הפסגה, לכוון אליה, ולהתקדם אליה נכון, להגיע אליה שלמים ובנויים היטב.

אני שמח להיות מכוון הברגים הקטנים.

וְלֹֽא-נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים כ"ט, ג').

"... בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל... כי כל הניסים והנפלאות שעשה עמהם ה' יתברך, מכל מקום הואיל ולא היה לפי הטבע, היה רק לשעה. אבל אחר שגמר [לימד] ונעשה נכל ההתנהגות תורה, נעשה מזה בניין קבוע לדורות..." (שפת אמת, כי תבוא, תרל"ה).

אחד הדברים המפתיעים ואולי אפילו המרגיזים בקריאת עלילות בני ישראל במדבר, הן הנפילות הגדולות והחטאים הקשים דווקא מיד אחרי הניסים הכי גדולים וההתגלות הישירה של הקב"ה. הרי הנס הוא התפרצות של הקב"ה ממש אל תוך עולם הטבע. אני זוכר כמה פעמים רציתי כילד שהקב"ה ייתן כבר איזה נס אחד קטן אך ברור, כולם ייראו, כולם יבינו ויפסקו כבר המריבות והמחלוקות, סוף סוף יראו ש"אנחנו" צודקים…

והנה משה רבנו, על גבול הכניסה לארץ אומר להם "ולא נתן לכם ה' לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". – כל הניסים והנפלאות הם לא הדרך כדי שהאדם ילמד, הם לא הדרך לבנות את הקומה האנושית שלו, הם לא הדרך לחנך. עוצמות חד פעמיות הן חשובות ומשמעותיות, אבל נעלמות מהר. מה שמשמעותי יותר הוא השימוש בשכל האנושי במסגרת של חוקי הטבע לפתח כלים לקדם את עצמי ואת העולם. והיום, אומר להם משה, אחרי 40 שנה של לימוד תורה הגעתם למצב שאתם מסוגלים להיכנס לארץ הטבעית ובה לפעול את תפקידכם. יציאת מצרים הייתה, מהבחינה הזאת, בעייתית. 3,000 שנה עשה ים סוף את מה שהקדוש ברוך הוא גזר עליו, "רוקע הארץ על המים" והנה דווקא בעת הגאולה, נאמר לו "זוז הצידה", יש כאן נס שעובר. זו לא גאולה שלמה, לא הכל הצטרף אליה, הטבע נזנח. ברוך ה' שבימינו אין ניסים. יש תיקון. הגאולה מגיעה בדרך הטבע. מלחמות עולם, הצהרת בלפור, תנועה ציונית חילונית ברובה, הפרחת השממה, חקלאות, הכל הכל נכלל בגאולה.

וכמו בכלל, כך בפרט. אירועים גדולים, שיעורים גדולים, התרוממות רוח הם דברים חשובים, הם הפסגה שנותנת את הכיוון, אבל אי אפשר לקפוץ. צריך לשמור משהו מההארה של אותם הזמנים ולהתקדם בחיים צעד צעד, דרך הדברים הכי בנאליים, דרך היום יום שנראה הכי אפרורי. כך בונים בניין נפשי שיעמוד ולא ייפול.

שבת שלום,

איתן