בס"ד
פרשת כי תצא תשע"ז
השנה 1994 ואני בכיתה י"א. להקת "תסלם" שכבר התפרקה, יוצאת לסיבוב הופעות איחוד. אחת מהן בתל אביב. הופעה מחשמלת, אורות, רעש ועשן. אלפי אנשים לא מפסיקים לשיר ולרקוד. שיר ההדרן - "לראות אותה היום", כאשר יזהר אשדות מסיים את השיר בפניה לקהל "לראות אתכם היוםםםםםםםםם". טוב, נו, לא באמת הייתי שם, חנון וזה. וגם את הפרטים הנ"ל ליקטתי מויקיפדיה, או סתם המצאתי... אבל את שורת הסיום של השיר אכן שמעתי בהקלטה של אחת מההופעות וכשבאתי לכתוב השבוע, השורה הזאת פשוט קפצה לה אל ראשי להתנגן שם.
ביום ראשון ב"ה נראה אתכן שוב, תלמידות. ותמיד מחכה לראות אתכם שוב בוגרים / בוגרות /חברים / חברות. מדברים היום הרבה בעולם החינוך ובכלל על ההשפעה של התקשורת הבלתי אמצעית, על זאת שלא מצריכה מפגש פנים אל פנים. גם אני בעבודה השוטפת מנסה לסגור הרבה דברים באמצעות שליחת הודעות בדוא"ל, מסרונים, וואצאפ וכד'. התחושה הפנימית היא שזה פשוט יותר יעיל, קצר ונוח, מאשר אפילו להרים טלפון, שלא לדבר על מפגש. וכשיש ריבוי משימות, זו הרבה פעמים הדרך הנכונה. רק שהכל, כמו בכל דבר הוא שאלת הגבולות. מתי אני באמת שולח את ההודעה כי זה מה שנכון ויעיל ומתי אני מתחמק ממפגש. כי מפגש הוא מחייב. מחייב תשומת לב, מחייב הקשבה, מחייב להיות נוכח ממש (חוץ מאלו שנמצאים בנייד כשהם לכאורה נפגשים איתך...). כי במפגש משהו עובר. משהו שלא יכול לעבור בשיחת טלפון ובוודאי לא בהודעות. במפגש יש הזדמנות. כשאני נפגש כשאני רואה. וכשאני רואה יש לי אפשרות רק להביט מהצד, לתת לדברים לחלוף על פני, אולי אפילו להתבונן עליהם באופן אקדמי ולנסות להבין אותם מעמדה של זר. אבל יש לי גם את ההזדמנות למצוא את נקודת השייכות למה שאני רואה, לראות איך מה שאני רואה נמצא בי ואיך יש לי את האחריות גם לתקן, לשפר, להחיות.
אז כן, זה נפלא מבחינתי לכתוב לכם כל שבוע, אבל צריך להפגש…
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם – השב תשיבם לאחיך. יש לבאר שכל מי שרואה בחברו תועה מדרך הישר. ויש לומר שור מלשון הבטה... והעצה על ידי תשובה כמו שכתוב בספרים הקדושים כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב על זה ועל ידי זה מביא הרהור תשובה גם בחברו וזה שכתוב השם תשיבם... לא תוכל להתעלם" (שפת אמת, כי תצא, תרל"ד).
השפת אמת דורש את המילה שוֹר הכתוב בתורה בחולם כ-שוּר לשון ראייה (שורו, הביטו וראו...) ובכך נותן משמעות חדשה לפשט הפסוק העוסק בלראות בצרת חברך. הפשט עוסק בסיוע לאחיך בצרה ממונית כי כל ישראל אחים, וכאן המשמעות היא הדרך שבה אתה רואה את אחיך. המשקפיים שאתה מרכיב כדי להסתכל על העולם, קודם כל מעידות עלייך, מעידות על עולמך הפנימי. כמו ש"כל הפוסל – במומו פוסל", הפגעים שאני רואה באחר, מפריעים לי כי אני בעצם רואה אותם בעצמי. ואז כשאני רואה את אחי "נדח" – תועה וטועה, מצווה עלי התורה להשיב. להשיב את אחי לדרך הישר ואף מזהירה – לא תוכל להתעלם! אבל איך לתקן? איך להעיר? אומר השפת אמת כי התורה מכוונת אותנו לראות איך הטעות הזאת שאני רואה בחברי נמצאת גם בי והדרך לתקן אותו היא בדרך של "השב תשיבם", כפילות. אני קודם משיב את עצמי ורק אחר כך משיב את חברי. ואין זו רק הכוונה מוסרית של קודם כל אתקן את עצמי ורק אחר כך תהיה לי זכות לתקן את חברי, אלא, זו הדרך ממש, עצם התיקון שלי, יביא את המפגש שלי עם החבר, את הראייה שלי אותו גם לתיקון שלו. אני לא יכול לחזור בתשובה בשביל מישהו אחר, תפקידי להיפגש ולנסות לעורר בו הרהורי תשובה.
מעגל מדהים המעיד על הקשר הנשמתי שיש בין כל אדם בישראל. אני נפגש עם החבר, רואה אותו, מזהה דרך החבר את הפגם שיש בי, מתקן את עצמי ומשפיע על תיקון חברי.
נראה אתכם...
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה