בס"ד
פרשת מטות – מסעי
בשבת הקודמת חלה האזכרה לסבא שלי חיים דן שמשוביץ והיום חלה האזכרה לסבי השני מסעוד (אשר) בוזגלו. חדי העין יבחינו ששני שמות המשפחה האלה שונים משהו ויש בהם כדי לספר משהו מהתמהיל האנושי של המדינה בכלל. שמות המשפחה שונים, ארצות המוצא שונות, התרבות שונה, אבל יש משהו משותף בסיפורים האישיים של כל אחד מהם. האחד שרד את שואת אירופה כאשר הוא נשאר מהבודדים הנושאים את שם המשפחה שלנו והשני עזב את ארץ הולדתו מרוקו, עזב את מעמדו ורכושו כדי לעלות לארץ ישראל הצעירה מאוד, הנתונה בשנות הצנע ולהתגורר במעברה.
להיות דור ראשון בארץ זה אומר הקרבה עצמית. הדור השני שייולד בארץ, גם אם עוד יהיו להם קשיים, כבר יהיו מורגלים בשפה ובתרבות, ירכשו השכלה וייכנסו בקלות רבה יותר אל שוק העבודה והחברה ואילו הדור הראשון יתמודד עם הקשיים האלו ויוותר הרבה פעמים על מעמדו במשפחה ובחברה, על עבודה והשכלה ויחיה בסוג של גלות תרבותית למשך כל חייו. בדורנו ראינו את זה עם העליות הגדולות מרוסיה ואתיופיה.
אני מביט על תנועת הנפש הזאת של ההקרבה למען האחר, למען הילדים, למען ההמשכיות של העם. תנועת הנפש הזאת של לעשות את מה שאני עושה, פשוט כי זה מה שנכון. המחירים האישיים יכולים להיות גבוהים עד כדי למות למען המטרה ובכל זאת – לעשות. למה? כי זו האמת, כי אני עכשיו בסיטואציה שאני זה שצריך לקבל את ההחלטה, האחריות עלי, אין זמן או אין איש אחר שייקח את האחריות הזאת ואני צריך לבחור ולעשות.
עלייה, מלחמה, החלטות גורליות.. אבל לא רק. לפעמים המחירים הם "רק" מה יגידו עלי, רק הפסד של כסף, הפסד של זמן, חוסר נוחות. רק להתגבר על עצמי, על הקשיים שלי, על אותם הכוחות המורידים אותי, העוצרים אותי. אלה אולי סיטואציות פחות הירואיות, אבל הרבה יותר יום יומיות. על הסיטואציות האלה גם לא יכתבו בעיתון והסיפור שלהם לא יסופר על ידי הנכדים. זה רק אני שרואה עוול שנעשה ויכולתי לעזור, זה רק אני שיכול לתרום עוד קצת וקצת לשנות מסדר היום הקבוע והעמוס שלי למען מישהו אחר, זה רק פה... זה רק שם... אלו בסופו של דבר המעשים הבונים את דמותו הגדולה של האדם.
"... ושילם לפנחס מדה במידה על ידי שמסר נפשו [...] ועל ידי שמסר גם הכהונה [...] נמצא שידע פנחס שיאבד הכהונה על ידי זה..." (שפת אמת, פנחס, תרמ"א).
"במדרש אילו רצה משה ע"ה לחיות כמה שנים היה חי שכתוב נקום... אחר תאסף... וצריך ביאור... אבל העניין כי הרוצים לנקום וללחום מלחמת מצווה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו במשהו... וזה היה שבחו של משה רע"ה שלא היה מרגיש שום נגיעה כלל וכן כתבו המפרשים החלצו מאתכם שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמן..." (שפת אמת, מטות, תר"נ).
משה ופנחס מלמדים אותנו בפרשות האחרונות את פירושה של ההקרבה, את הדרך לחיות על פי האמת בלי נגיעות אישיות. פנחס, הנכד של אהרון ובכל זאת לא כהן. סעיף בחוק קבע שהנכדים של אהרון יהיו כוהנים רק מזמן ההקדשה שלהם במדבר. פנחס, שנולד קודם, לא עמד בסעיף הזה בחוק ולכן לא נחשב לכהן, היחיד מכל משפחתו. נסו לדמיין את ההרגשה שהוא חי איתה כל הזמן. בוודאי קיווה פנחס כי המצב ישתנה וכי הוא יוסמך לכהונה. והנה, נזדמן המצב בו הוא נדרש לקבל החלטה קשה. האם להרוג את זמרי ולעשות את מה שצריך אפילו שבזה הוא מאבד את הסיכוי האחרון שלו להיות כהן, מאחר וכהן שהרג את הנפש לא יכול לכהן. או אולי לחכות שמישהו אחר יעשה את זה... פנחס הלך עם האמת. פנחס שם את השיקולים האישיים בצד ובסופו של דבר על זה הוא קיבל את שכרו.
משה מקבל משימה אחרונה בהחלט. משימה שאחריה הוא הולך למות. כל עיכוב במשימה יאריך את חייו. ומשה לא מתעכב. למה? כי צריך. כי כך הוא קיבל מהקב"ה. ומשה מבצע את המשימה מיד. לא רק כי משה עושה מה שהקב"ה אומר, אלא, כי משה מפריד לחלוטין את ענייניו האישיים ממה שצריך לעשות. מהאמת.
הלוחמים מתחילים למשוך זמן, להגיד שחסר להם נשק, שמזג האוויר לא מתאים... הם יודעים כי אם הם ייצאו להילחם, בזה הם כאילו גזרו את זמנו של משה למות. משה פונה אליהם בביטוי מיוחד "החלצו מאתכם" – צאו מהמחשבות האישיות, השאירו את הנגיעות העצמיות בצד. רק ככה יכולים לגשת ל(מלחמת) מצווה. ובעצם כך גם תיגשו לחיים.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה