פנחס תשע"ז

בס"ד

פנחס תשע"ז

שבוע מילואים. וזה תמיד מקור לסיפורים ולתובנות. אני כותב את המילים האלה כשאני יושב ומסתכל אל מול חבורת החיילים המרכיבים את אחד מצוותי התאג"ד (הכוח הרפואי) בגולן. חבורה חמודה ומגוונת של נערים ונערות בני 18-20 המהווים כדוגמית של החברה הישראלית. פרמדיק דתי נשוי, בנים, בנות, ילדי עיר וילדי מושבים, מצביעת מרצ וכאלה שמתעצבנים כשהם רק שומעים אותה. חלקם מופנמים ושקטים, קצת אבודים בנוף וחלקם קולניים עם אנרגיות מתפרצות. ואני, כמובן, נכנס לתפקיד המורה (אני חושב שחייבים להכניס מקצוע כזה לצבא...), נמצא איתם במשימות ובשגרה ומנסה לתת להם משהו לחשוב עליו, זורק איזו מילה פה, עצה שם ומנסה גם ללמוד בעצמי משהו מכל זה.

ויש משהו במסגרת משותפת בכלל, ובמסגרת הצבאית המאוד אינטנסיבית בפרט, שהוא מאוד מאחד. המדים, המפקדים, החדר אוכל, המשימות המשותפות בימים ובלילות. כל אלו ועוד מאפשרים חיבור שנראה לפעמים לא אפשרי. יש משהו כל כך יפה בחיבור הזה וכל כך אמתי, אם כי יש להודות שיש בו לא מעט אתגרים וסכנות. אפשר להסתכל על החיבור הזה בין אנשים שונים כל כך כאיזה משהו טכני ומקרי שהגורל קיבץ אותם למקום אחד ובגלל האופי של המקום נוצר החיבור. אבל מה שאני מנסה לחפש זה את המשהו המשותף שהוא מעבר לאותו גוון של מדים. ואני חושב שכדי למצוא את הדבר הזה צריך לבוא עם ראש פתוח באמת וכמה שיותר נקי מסטיגמות. ההתרשמות הראשונית מאחת החובשות כאן היא של ערסית עם פה מלוכלך וצעקני שיודעת איך בדיוק לעצבן או לעשות טוב לכל אחד. אבל נסו להיכנס איתה לוויכוח על צמחונות, פוליטיקה ואפילו על יהדות ותגלו בחורה חריפת שכל, ידענית ואכפתית. אז נכון, אסור להתעלם מהלכלוך, אבל חייבים לראות גם מבעדו. לצד זה שלא נתתי לה לרדת על אחרים כשאנחנו באמבולנס, אני גם ראיתי בה אשת טיפול חדת אבחנה של הנפש האנושית שיכולה עם התכונה הזאת לעזור להרבה אנשים. ודיברנו גם הרבה על הדואליות (ניגודיות) הזאת אצלה. אני לא רוצה לעוף על עצמי ששיניתי עולמות בשבוע אחד, אבל אולי לימדתי משהו אחד, הזזתי משהו קטן. והרבה למדתי והרבה חידדתי את ההסתכלות שלי על אנשים שמתחת לקליפה כזאת או אחרת, בסך הכל רוצים לעשות טוב.

ולמדנו כי אחד המרבה, ואחד הממעיט העיקר שיכוון ליבו הפנימי לטוב, לשמיים.

"בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט וכו' לכאורה מיותר הסיפא [...] ויש לומר כי יש שתי בחינות – מרבה וממעיט. כי מצינו מדת הענווה כמו שכתוב אתם המעט [...] ומצינו גם ויגבה לבו בדרכי ה' [...] אם כי הענווה עלתה על כולם. ועל זה כתוב אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכון לבו לשמים, רצה לומר אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ"ל..." (שפת אמת, פנחס, תרל"ז).

אם כתוב בפסוק "לרב תרבה נחלה" הרי ברור הוא שלאלו שהם מעט יש להמעיט. באה התורה ללמד אותנו שאמנם כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות וכך אופיים שונה שיש הפועלים בדרך של סופה וסערה, מזיזים הרים וסוחפים אחרים בעוצמה, כך שבלתי ניתן להתעלם מהנוכחות שלהם. ויש את העדינים, השקטים, המקדמים את העניינים לאט, בעוונה ובשקט. ואין דרך נכונה אחת. ומי שהוא "רב" – מי שדרכו סערה עם רצון לצאת למרחבים ולשנות– "תרבה" תן לו להוביל, תן לו ללכת בדרך המתאימה לו. ומי שהוא "מעט" מי שדרכו בנחת, מתבונן פנימה – תן לו להתכנס ולפעול מתוך עדינות ונעימות, גם אם זה ייקח יותר זמן.

יש אמנם הנחייה ללכת בדרך של הענווה ושפלות הרוח, זו דרך יותר בטוחה כדי לא לפול לגבהות הלב, תכונה שיכולה להיות הרסנית גם לאדם האוחז בה וגם לסובבים אותו. אבל, מצד שני אפשר גם להגיע למצב של ענווה פסולה. אם יש לך את הכוחות, אם כך ולכך נוצרת, לך ותפעל בדרך הזאת וכך תפעל בעולם. אנשים כאלו אשר יסתתרו מאחורי תרוץ של ענווה הרי זו עצלות או חקיינות של ענווה, ענווה פסולה. גדולי הענווים, משה רבנו והלל היו גם מנהיגים ומנהיג לא יכול להיות שלא לפעול בעוצמה, בלי "ללכלך את הידיים" בפוליטיקה ובעסקנות. אבל, כשאדם ובעיקר מנהיג יודע גם לסעור, להסתער ולהילחם, אבל גם יודע שזה לא ממנו, שאלו תכונות שנתנו לו מהקב"ה ואיתם הוא חייב לפעול – זו ענווה.

כאשר משה רבנו אמר בפרשת יתרו "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" הוא לא ראה בזה גאווה, אלא, עובדה פשוטה שהוא הקרוב ביותר לקב"ה ולכן הכי הגיוני שהוא זה שיפסוק כאשר הדבר קשה. אבל כאן בפרשת פנחס, עם פנייתן של בנות צלפחד למשה בבעיה קשה, משה לא יודע להשיב "ויקרב משה את משפטן לפני ה' ", ניתן לחשוב ולפרש שזה מן נזיפה למשה על שאמר מה שאמר בפרשת יתרו, אך ברור הוא שמשה עצמו התכוון רק לומר זאת בענווה גמורה , אלא, שדרך משה הקב"ה מגלגל אלינו את הלימוד של הזהירות ממידת הגאווה וגם אם בתכונתנו או בתפקידנו אנו צריכים להחליט, לשלוט, לחתוך, עלינו לשים לב שאנחנו עושים זאת מהשיקולים הנכונים ומכוונים לבנו לאמת, לעשות טוב, לשמיים. וגם להסתכל על האנשים שפועלים אחרת מאתנו בעין טובה.

שבת שלום,

איתן