שבת חול המועד פסח תשע"ז

בס"ד

שבת חול המועד פסח תשע"ז

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי.

יום הולדת נתפס כיום של חגיגה, הופ הוט טרללה גדלנו בשנה, וכמובן שאין חגיגה בלי עוגה וכו'... אבל יום הולדת הוא גם יום של סיכום, ויום של סיכום הוא גם יום של חשבון נפש (כמו שעושים בסופו של יום / חודש / שנה) ובמיוחד כשמדובר ביום הולדת כזה עגול ויפה (20 למי שתוהה לעצמו...) ארשה לעצמי לכתוב כמה מילים של חשבון נפש.

הברכה שכתובה בהתחלה, אותה אומרים בכל בוקר, משקפת היטב את תחושתי בשנים האחרונות. אני כותב בשנים האחרונות כי בשנים אלו אני מצליח לחוש את הדבר בהווה ממש, מצליח לראות איך הכל נכון בשבילי, איך יש לי הכל; אישה, ילדים, משפחה, חברים עבודה ועיסוקים שבחרתי ואני אוהב. במבט לאחור על החיים אני חושב שהברכה הזו גם הייתה נכונה גם אז, אך לפעמים היה קשה לי לראות את זה באותו הרגע. היו הרבה דברים שלא הלכו כפי שרציתי, היו הרבה נפילות, אכזבות ודברים שאני לא מתגאה בהם. הבירור לא היה תמיד פשוט, אמונה מול יצרים, משפחה מול עיסוקים, עבודה ולימודי רפואה... ואני מאמין כי בירורים אלו ואחרים בוודאי ילוו אותי עד לסוף חיי.

אבל תמיד לאורך כל השנים חשתי, ידעתי, משהו אחד. ידעתי שהתחום שלי הוא אנשים, שיש לי יכולת להבין, להכיל, להסביר ולגעת. ובשביל להצליח בדבר כזה באמת, צריך להעז, וצריך להיות מוכן גם לשלם מחיר על ערבוב הנפש שלך עם האחר והמחיר של השקעת הזמן הוא רק הקטן שבהם, אם אתה מתעסק עם הבפנים של האנשים, עם הקרביים של הגוף והנפש אתה גם עלול להתלכלך בדם, דם הנפש, דם ממש. אבל זה גם מה שמחייה אותי, מה שמחבר אותי לעולם, זה נפלא לגלות מהו הפלא שלך, מה אתה יכול לעשות כדי למלא את עצמך ולמלא את מי שסביבך.

כשאני חושב על המחסומים שנתקלתי בהם לאורך השנים מלהצליח בזה, מלהצליח לשנות, מלהצליח לגעת, אני מזהה כי הקשר בין כל הסיבות הוא כשהייתי מרוכז יותר בעצמי, קורא את המציאות דרך המשקפיים הפרטיות שלי. כאשר פעלתי מתוך תחושה של אני במרכז, כאשר נתתי לרגשות שלי להוביל, הכעס והאכזבה שלי צריכים לבוא לידי ביטוי, אז היה לי נתק מהזולת, נתק בסיסי. ונתק זה הוא מה שמנע ממני לכעוס בצורה נכונה, לתת ביקורת בצורה נכונה, לפעול כדי לתקן ולא בשביל מילוי התחושות האישיות שלי. לא יכולתי לאהוב. לאהוב לא אומר לא לכעוס או אפילו לא להעניש. דווקא אהבה יכולה להביא לפעולות קיצוניות, אבל הכוונה היא שחשובה. במקומות שפעלתי ככה, הם הדברים שאני מתחרט עליהם יותר מכל.

"שיר השירים אשר לשלמה..." רצו חכמים לגנוז את ספר האהבה האולטימטיבי הזה שלכאורה משדר שדר זול, עד שבא רבי עקיבא ולימד כי "כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". יש בעולם חול, יש בעולם קודש וכאשר נגלה עד כמה הם אחד זה קודש קודשים. רק מי שיודע לאהוב אדם, רק מי שיודע לאהוב את בן / בת הזוג יוכל לאהוב את הקב"ה, יוכל לאהוב את כלל הבריאה. רק אחרי ששלמה המלך אהב את בת פרעה, אהב שלמה באמת את ה' (מלכים א' ג'), רק אחרי שאהב רבי עקיבא את רחל (בן 40...), התאווה וקיים לאהוב את ה' "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך" ויצאה נפשו ב"אחד". כי הכל אחד. רק שקשה לפעמים לראות בעולם מופרד זה, אך היו ימים (דוד ושלמה) ועוד יהיו ימים שנראה ממש כי אהבה היא אהבה בין ב"משל" הדוד – רעיה בין ב"נמשל" של ישראל ואביהם שבשמיים.

שבת חול המועד מאחדת גם היא את השבת – עבודת ה' בעולם שנקרא שמו שלום ואת המועד – עבודת בני ישראל בעולם שנקרא שמם שולמית. "כי באמת קודשא בריך הוא ובני ישראל הכל חד. וזהו שבת ומועדות" (שפת אמת, פסח).

זה מה שאני מנסה לעשות בדרכים שונות. זה מה שאני מנסה להיות.

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן