בס"ד
האזינו תשע"ז
מאחר ופסקת הפתיחה שלי היא בדרך כלל מעניינים של השעה או של התחושות האישיות, אי אפשר בשבוע זה לא להתחיל בתאונה המזעזעת בה נספו שני ילדים ושאר המשפחה נפצעה, קשה בכלל לדמיין ולהכיל את עוצמות הכאב.. המקום ינחם אותם וישלח רפואה שלמה לפצועים.
השבוע התארגנה קבוצת אנשים מהגולן לעמוד ולמחות על הקורה בסוריה, על ההרג של אנשים חפים מפשע באכזריות ובשיטתיות, מהסיבה הפשוטה שעל כל הרג ואכזריות יש למחות, במיוחד לאור ההיסטוריה היהודית בשואה בה כפרים שלמים חיו בשלווה ונחת בצמידות למחנות ההשמדה ולעשן העולה מהם בדומה לעשן שאנחנו לפעמים רואים עולה מסוריה. אמנם המדינה משקיעה מיליונים רבים בקליטה ההומניטרית של הפצועים (שאני זוכה להיות לפעמים חלק ממערך זה), אבל גם האזרח הקטן רוצה לעמוד ולזעוק.
הדבר עורר תגובות (לפחות אצלנו במייל היישובי, אני מניח שגם במקומות אחרים) הן של הזדהות ותמיכה והן תגובות של הזדעזעות על ההשוואה לשואה ואיך אפשר בכלל להשוות...עדיף להתפלל על יהודים ועד לתגובה של "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון..". נעשה כאן עצירה למחשבה של כל אחד איפה הוא נמצא על הקו הזה...
אם כך, יש כאן שתי שאלות; שאלה אחת, מה זה בכלל מועיל? ושאלה שנייה, האם זה בכלל ראוי לעשות את זה כאשר אויבים שלנו נהרגים ובכלל ההשוואה לשואה.
אתחיל דווקא עם השאלה השנייה, בראש השנה המטרה העיקרית של היום היא המלכת הקדוש ברוך הוא על העולם כולו ("מלוך על כל העולם בכבודך.."), היהדות בכלל, היא דת אוניברסלית מהצד האחדותי, משמע, להכל יש מקור אחד, הכל הגיע מאותו המקום ועל כן בהכל יש קדושה (נכון הוא שלקדושה יש מדריגות), גם באומות העולם בעצם היותם בני אדם יש קדושה ותפקיד ואם תפקידנו להמליך את הקב"ה על כל העולם, אזי עלינו להוביל קו ברור של מוסר אנושי כללי ולא להסתפק בלחשוב כל הזמן רק על היהודים. עכשיו כשיש לנו מדינה משלנו אנחנו כבר יכולים להרים את הראש מעבר לזה.
ונדייק את עצמנו יותר ונדבר על הציבור שלנו, האם הציבור שלנו פתוח לכלל ישראליות ושלא לדבר על הכלל עולמיות? הרי אנחנו מאמינים שאנחנו נוקטים בגישה הנכונה של שילוב הקודש בחול (ובכל), אז איך הציבור שלנו הולך ומתכנס בתוך עצמו? – מישהו תלה אצלנו במשק שלט "שנית עמונה לא תפול" – איפה המזדעקים על ההשוואה?? איך אפשר להשוות את עמונה, עם כל הכאב שבדבר למצדה בה הרגו הרומאים ביהודים?? [גילוי נאות – כך דיברנו על הגולן בזמנו... לומדים] עם כל חוסר ההסכמה שלנו עם כל ממשלה שהיא אי אפשר כציבור, להתבדל ולעמוד מנגד [מי שרוצה אשלח לו את המאמר של הרב שג"ר – "לא נצחנו בעמונה"]. אנחנו, כציבור המאמין שצריך להיות משולב בכל תחומי החיים, צריך להוריד את הפחד מלהיות קשור לכלל תחומי החיים.
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.
פרשה חזקה פרשת האזינו, בצורה שירית (נסו לקרוא אותה ככה, גם הטעמים עוזרים) מדברת הפרשה על העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל, נבואה שנצרכה לדורות, אומר להם הקב"ה אם אתם תקנאוני "בלא אל" – במשהו שהוא לא אלוהים, אם תכעיסוני "בהבליהם" תתעסקו בשטויות שאינם מבניינו של עולם, העונש יהיה דרך משהו שהוא "לא עם", ב"גוי נבל" ואכן אנחנו יכולים לראות בתקופתנו זאת איך קבוצת אנשים שהם "לא עם" הנמצאים בארץ לפתע פתאום הופכים להיות יקירי העולם, המוסריים ביותר, אוהבי הארץ, האדמה ומקום המקדש!
כל מקום שאנו כיהודים לא נכנס אליו, אם לא נמסור עצמנו מספיק על המוסר, על הארץ, על הר הבית, אנחנו נראה איך עם אחר (פלשתינאים במקרה זה) יתפוס לנו את המקום, אין וואקום בעולם.
"השפת אמת" מביא מדרש [אין לי את הספר עם המראה מקומות] "בין יום הכיפורים לסוכות עוסקים במצוות לולב וסוכה ואין עושין עוונות..." וקשה, איך ימי ההכנה יותר גדולים, לכאורה, מהחגים עצמם? ועונה, כי יש הגיון בכך, ההכנה לקיום המצווה בנפש ובגוף ארוכה ולעיתים גם משמעותית הרבה מהמצווה עצמה, לקיים את מצוות ארבעת המינים וסוכה באמת, צריך להכין את הגוף והנפש הרבה יותר מעצם הקיום של המצווה, עצם היגיעה לשמור את עצמי מהבלי העולם הזה ולהתרכז במצווה, ללמוד על כוונת המצווה, לקבל בנפשי באמת את אהבת ישראל הרמוזה במצוות ארבעת המינים, לקבל בנפשי באמת את אהבת כל אדם הרמוזה בסוכה (על כך ב"ה בפעם הבאה) זו עבודה קשה המצריכה הכנה ויגיעה כל השנה ולא רק יומיים לפני החג עם פטיש ומסמר.
ובכך באה על פתרונה גם השאלה השנייה.
שבת שלום וחג שמח,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה