בס"ד

פרשת ואתחנן – ט"ו באב תשע"ו

ביומיים האחרונים נטעתי עוד ארבעה עצי פרי בגינה ("איפה יש לך מקום בכלל?? שאלה מי ששאלה..). כשאני נוטע עץ ובמיוחד עצי פרי יש לי תחושות המשלבות את הקמתה ובנייתה של המדינה במובן הגשמי – לאומי שלה וגם של הגאולה, כפי שמופיע במסכת סנהדרין צח. -

ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר(יחזקאל לו, ח(ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל

ולא, לא התבלבלתי עם ט"ו בשבט. מבחינה פרקטית כדאי לשתול עצי פרי לפני ט"ו באב, מאחר וכאשר יגיע ראש השנה תספר עוד שנה משנות הערלה ואם שותלים לאחר ט"ו באב, הימים לפני ראש השנה יהיו חלק מהשנה הבאה. במובן הרעיוני, הימים האלו של ט"ו באב וט"ו בשבט הם בבסיס המחלוקת שבמחלוקתם של רבי אליעזר לרבי יהושע בשאלה מתי נבראה העולם, האם בא' בתשרי או בא' בניסן. אם סופרים מתאריכים אלו שישה ימי בריאה לאחור ועוד ארבעים יום מבחינת "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת קול בת פלוני לפלוני", משמע יום ההכרזה על ההתאמה של הנשמות, הרי שמגיעים לט"ו בשבט (לדעת ר' יהושע) או לט"ו באב (לדעת ר' אליעזר) ומכאן גם ההתאמה של ימים אלו לזיווג.

אם כך, יש לנו שני תאריכים לנטיעה, שני תאריכים של התחלה, האחד טבעי – חקלאי יותר וזהו ט"ו באב (שלא כמו המנהג בימינו), בקיץ רואים את השפע שנותן לנו הטבע ושיאו חג האסיף בו פעולת האדם מופיעה בעולם ולעומתו השני, ט"ו בשבט, הטבע עוד בחורף, קשה לראות בגלוי את מה שטמון בו והחג של שיא התקופה הוא פסח, חג הגאולה שבבסיסו הוא חג ניסי.

בשבוע שעבר כבר עמדנו על ההבדלים שבין עולם הטבע שבו המוסר אינו שולט לבין העולם המוסרי של הבחירה ועל הסכנה שב"חזרה" אל עולם הטבע, היום נמשיך ונדבר קצת על השילוב של השניים עד כדי כך שהתחדשות העולם הטבעי יכול ללמד על הגאולה השלמה כפי הפסוק מיחזקאל אשר הובא בגמרא למעלה.

בהלכות עצמן ניתן לראות הרחקות מעולם הטבע; האיסור ללכת יחפים (איזשהו ניתוק מהאדמה) או למשל המשנה במסכת אבות (ג', ז'):

רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו.

אם תסתכל בעולם הזה – אתה עלול להפגע!

אלא, שבאותו ספר הלכות, ניתן לראות בדיוק את הפן השני – חובה ללכת יחפים בבית המקדש ובמקומות מקודשים אחרים ("של נעליך...כי המקום.. קודש הוא"), יש ציוויים שונים איפה וכיצד נוטעים עצים, איך גורמים לעיר להיות נאה וכד'. ואפילו במשנה שהובאה לעיל, אין לומר על אילן כמה הוא נאה, דווקא בזמן שאתה "מפסיק ממשנתך", אבל אם המשנה שלך היא שארץ ישראל ואילנותיה הם הם הקודש, הרי לא רק שאתה לא מפסיק ממשנתך, אלא, ממשיך את משנתך. בזמן בית המקדש עם ישראל היה ידוע ביופיו עד כדי כך שזה זעזע את מלך בבל עד שציווה להרוג את בחורינו היפים!! (עיינו מסכת סנהדרין צ"ב:) ובימינו – איך תוך דור אחד בלבד נעלם המראה היהודי הגלותי (אף ארוך וכזה...) למראה הצברי. משמע המצב האידאלי הוא דווקא המצב הפוליטי – לאומי הישראלי המחייה את אדמתו קודם כל ואז (או במקביל בעצם) חי את תורתו (אפשר להדגים זאת בהרבה אופנים, אזכיר אחד מהם – לא נאמר בתורה "ארץ אשר תלמד בה תורה", אלא, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם...ארץ חיטה ושעורה...").

המתח הזה, שקיים בעצם רק על הנייר, בין הפן הלאומי לזה הדתי, בא לידי ביטוי בספר דברים בכלל ובפרשה בכלל. משה רבינו, אבי הנביאים, מוציא את עם ישראל ממצרים, נותן להם את התורה, נושא בעול במשך ארבעים השנים של החיים במדבר, חיים זמניים, עד לקיום הבטחת האבות ואז... לא יכול לממש את המטרה של כל הדרך והוא נשאר מאחור. מתחנן – ונשאר מאחור כאיש שנתן את התורה. את קיום ההבטחה לארץ, את העשייה, את זה יעשה מישהו אחר, יהושע בן נון. אבל, אנחנו יודעים כי "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" הלבנה מקבלת את אורה מהחמה והכל - אחד.

גם אם נעשה השוואה מהירה בין עשרת הדיברות של ספר שמות – ההתגלות הגדולה לעם ישראל וכינון הגילוי לאפשרות של יחס שבין הבורא לנברא, עשרת ההצהרות הגדולות, לבין עשרת הדיברות של פרשת ואתחנן – תכל'ס מה לעשות. בספר שמות "זכור" (תבין, תלמד..), בספר דברים "שמור" (תעשה)...

ואם כבר הכל אחד, אי אפשר לא להזכיר את הפעם היחידה בתורה בה מוזכר ייחוד ה' "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" ורציתי לכתוב על האחידות (כולם צריכים להיות אותו דבר) לבין האחדות (יש מה שמחבר בין כל השונים) ורציתי לכתוב המשך למה שהזכרנו בשבוע שעבר על היחס הזה הדומה ליחס שבזוגיות לכבודו של ט"ו באב, אבל השבת כבר נכנסת, אז נשאיר משהו גם לפעמים הבאות ב"ה.

שבת שלום,

איתן