בס"ד

פרשת "פנחס" תשע"ו

זעקו הכותרות....

אנחנו חיים בעולם של מדיה, בו הכל גלוי, הכל מפורסם, מוקלט, מיידי... ויש לכך יתרונות רבים (כמו למשל בלוג מסוים...), אבל גם חסרונות לא מעטים. לא נעסוק היום בשאלה העקרונית של המדיה ומה עדיף וכד', אלא, קודם כל יש להכיר שזו המציאות... ועכשיו מה? האם אדם צריך להגיד כל מה שהוא חושב גם אם דבריו עלולים להתפרש באופן שונה? או שאולי אני צריך קצת לעדן את הדעות אותן אני מפרסם? (ושוב, היום כל מה שאתה אומר יכול להיות מפורסם, כך ש"פרסום" יכול להיות משהו שאמרת בלי כוונה שיפורסם ולאו דווקא כתשובה באינטרנט וכד'), להיות קצת "פוליטיקלי קורקט"?

והאם יש תשובה שונה אם מדובר באיש "פשוט" מן השורה המדבר עם חבריו לבין מורה המדבר עם תלמידיו או איש בעל תפקיד ציבורי? ועוד יותר מתחדדת השאלה כאשר מדובר ברב ובמיוחד ברב בעל תפקיד; האם יש צורך בלעדן / לשייף ולשפץ את דברי התורה וההלכה כדי שהדברים אשר יוצגו לכל עם ישראל על ידי אנשים בורים במקרה הטוב או כאלו המחפשים כיצד להראות את אנשי התורה כמגוחכים / חשוכים כדי לקדם אינטרסים של אנטי דתיות?? או שיש צורך לומר את דברי התורה כהווייתם והרוצה לטעות שיטעה?

אני מניח שאין לכך תשובה ברורה ומוחלטת שתתאים לכל אמירה, לכל מעמד ולכל אדם, השאלה היא, בעיניי,  שאלת העקרונות המנחים. העיקרון הראשון שלדעתי צריך לעבוד לפיו הוא הידיעה שדבריך מוקלטים (אם ממש או בראשם של אנשים) ומפורסמים (כשאני שומע אמירות שלי לתלמידים מההורים, גם אם לפעמים זה יוצא מהקשרו, אני לפחות שמח שמקשיבים לי, בזמן השיעור עצמו יש לי ספקות לפעמים...;) ). האמירה הזאת שלי יכולה להיות בעייתית מבחינת הספונטניות, האם זה אומר שכל מה שיוצא לי מהפה עובר עיבוד וחשבון איך זה אמור להישמע? לא, ממש לא, וכשאתה עוסק בחינוך אתה צריך לומר גם דברים קשים מכל מיני בחינות וגם להיכנס לנושאים "בעיתיים" בעיני אנשים ואתה כאיש חינוך חושב שאתה חייב לומר אותם, כך שאסור שאמירה חינוכית תהיה מסמך משופץ וממורק, אבל יש יותר מודעות לשאלת הגבולות ולפעמים סייג לחכמה – שתיקה..

העיקרון השני הוא "נִכָּרים דברי אמת", דָבֵּר אמיתי, דבר מהלב, פחות סיסמאות וגם פחות ניסיון למצוא חן, בדיבור של אחד – לאחד או עם אנשים המכירים אותך לאורך זמן, או השומעים אותך לאורך זמן, בסוף יבינו מי אתה ומאיפה נובעות הדעות שלך.

והעיקרון השלישי הוא האהבה. אהבה לבן השיח, אהבה לשומע. הבסיס של האהבה בכלל הוא קשר עם הזולת ומהות הקשר היא נתינה. כך גם בדיבור – דָבֵּר לא בשביל עצמך, לא בשביל הסיפוק בזה שדעתי תשמע, אלא, השיח מתחיל מהקשבה – מי הוא האדם שעומד מולי, האם אני יכול לנסח לי את השקפתו לאור מה שהוא אמר? ורק לאחר מכן אני אומר את דעתי מתוך הרצון לתת משהו ממנה לזולת, לא מתוך התנשאות, אלא, מתוך הרצון לתקן (בשפה המקצועית זה נקרא – שיחה אמפתית).

אני מניח שאם עיתון "ידיעות" ואתר YNET היו קיימים במדבר, הכותרת למעשהו של פנחס הייתה צעקנית עוד יותר, נוטפת ארס עוד יותר...

ובאמת, כיצד איש כהונה המצטווה לברך את עמו ישראל באהבה מסוגל למעשה כזה של קנאות עד כדי נטילת חיי אדם?

אז כן, המעשה היה קיצוני, אבל שוב השאלה כיצד פנחס נגש אל המעשה? אומר בעל ה"שפת אמת" - מעיד עליו הכתוב "בקנאו את קנאתי בתוכם", פנחס לא נגש למעשה מתוך תחושה של אני קנאי לה'! אני צדיק וחסיד וכל העם החוטא כאן הוא לא חלק ממני ואני אראה לכם את הדרך! אלא, אני חלק מכם ואני אעזור בתיקון של העם ואראה לקב"ה שלעם יש כוחות מתוכו המסוגלים גם לתקן ולא, אלו לאו דווקא הגדולים והמנהיגים, המנהיגים נתקפו בסוג של חוסר תגובה, ככתוב בסוף פרשת בלק:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

דווקא פנחס שעל פי הגמרא המובאת בפירוש רש"י היה דמות לא ממש פופולרית, היו מזלזלים בו בגלל פגם בייחוס שלו:

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (סנהדרין פב ב; סוטה מג א) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל (רש"י).

פנחס, שבגלל שנולד מוקדם מדי לא נמשח לכהונה למרות שהיה מצאצאי אהרון, כך, שוב על פי הגמרא המובאת ברש"י:

"ברית כהנת עולם" - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן וכן שנינו בזבחים לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי

הנה פנחס מראה שהוא מוכן למסור את נפשו (ואכן היה נהרג על פי המדרש אלמלא ניסים שנעשו לו – או על פי הפשט שהיו דנים אותו כרוצח) למען הצלת עם ישראל מהמגיפה, הנה הוא הראוי באמת להראות שגם יראת ה' מביאה בסופו של דבר לאהבה, לעומת שאר הכהנים שקיבלו את הכהונה כמתנה, פנחס קיבל אותו לפי מעשיו בדין ("בדין שיטול שכרו") להראות שכל מה שאתה עושה או אומר גם אם הוא במופע של דין, אם החיבור שלו הוא לאהבת ישראל הוא זה שעושה את השלום; בין מידת הדין לחסד, בין אדם לחברו ובין אדם לקונו וזכה הוא ובניו אחריו לברך את עמו ישראל באהבה – "...וישם לך שלום" ומתוך כך – "ואני אברכם".

שבת שלום,

איתן

ומי שרוצה להרחיב על הנושא הספציפי שהובא בהתחלה, התייחסות לדיבור בעת הזאת, על קנאה לעומת אהבה ועוד – אשמח ממש...

וכמובן אמירה כללית – לדברים שלי אין זכויות שמורות ומותר, רצוי ואפשר להעביר את הכתובת לכל מי שאתם חפצים.