בס"ד

פרשת "חוקת" תשע"ו

נפגשנו לפני 19 שנה בצבא, בטירונות, בחור אילתי חילוני, כן, עם כל הסטיגמות, הדיבור, סוג הבילויים... ואז השיבוץ הזה לשמור ביחד בבונקר, שבעצם לא היה ממש בונקר ואולי גם לא ממש היה צריך שמירה ואם אתה מגיע לשם ביום אתה יכול שעתיים רק לקרוא את הגרפיטי, אבל היה לילה, חשוך, אפלה, אין ירח ואין כוכבים (אין בהמשך רצח או משהו..) ובחושך הזה, שאתה לא מבחין בחור של הנזם והעגילים, מתחילים לדבר ועם הדיבור אתה גם לא מבחין באותו דיבור חיצוני, שטחי ומלוכלך ויוצאת האמת הפנימית, ניצוצות של אמונה ואהבת ישראל גדולה.

נפגשנו לפני שבוע, האיש קיבוצניק, הסתובב במקומות מדהימים בעולם שחסה גוש קטיף לא הגיע לשם... ודיבר על שבטים נידחים וחינוך, נשארתי קצת לדבר אחרי ההרצאה (חנון או לא?) וכזה זרם של להט אמוני בבורא עולם שלא עטוף מאחורי סיסמאות, אלא, אוטנטי וחזק כבר לא שמעתי הרבה זמן.

נפגשנו (או אם לדייק סב סב סב... סבנו) עם מלך אדום בדרך להיכנס עוד רגע ממש לארץ המובטחת והנה שביל קיצור דרך ארץ אדום, כן, זה הצאצא של האח שכבר לא נפגשנו איתו 210 שנים בהן רק אנחנו לקחנו חלק בגזירת שנגזרה על זרע סבנו המשותף אברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך...ועבדום וענו אותם", אז אחרי השואה הזאת שעברנו, אנחנו מבקשים רק מדרך כף רגל, רק מעבר. והנה אנחנו באים הן עם האזכרה הזאת לכך שרק אנחנו סבלנו ושים לב, מלך אדום, גם עם ההבטחה שניתנה לנו:

"וישלח משה...אל מלך אדום... כה אמר אחיך ישראל.. התלאה אשר מצאתנו... ונצעק.. וישמע קולנו..." הנה התקיים בנו "הקול קול יעקב" – תזכור, מלך אדום, איך נגמר הסיפור ההוא...

ומלך אדום בהחלט זוכר "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.." – גם אני קיבלתי הבטחה מיצחק אבינו שאני מאמין בו וגם אשתמש בה אם תעברו בארצי...

נחשוב רגע מה עובר על מלך אדום, הוא כופר בקב"ה ובהבטחתו ליעקב, אבל מאמין ביצחק! איך אפשרי הרי יצחק הוא עבד ה'! בהכרח אמונה ביצחק אמורה להביא לאמונה בקב"ה!!

שלושה סיפורים, שלוש דוגמאות המביאות לשאלה, איך הפנים שונה מן החוץ? איך אמונה גדולה יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים של כפירה או חולשה? אבל באדום יש אדם, כל האדם, כולנו. כולנו יכולים להצהיר על אמונה גדולה, לעצום עיניים ולהתנדנד בתפילה ואפילו לענות נכון על כל שאלה שישאלו אותנו, כן, אני מאמין, כן, צריך לעשות, להתנדב, להתפלל, לנצל את הזמן, צריך, צריך, צריך.... ואסור לבזבז את הזמן, ואסור לאכול בלי לברך ובלי לבדוק ואסור ואסור ואסור....

ואיך נראה היום – יום שלנו? אמונה וכפירה כאילו מעורבים יחד.. אז לפני שאני מתפלא על אנשים שנראים לי חיים באיזו דואליות של אמונה מול כפירה, איך אני שלמד קצת ויודע קצת, איך אני נופל? איך אני נותן לעצמי את ההיתרים? וכל אחד יכול לחשוב בעצמו על אותם היתרים שהוא נותן לעצמו בפועל, איך הוא מדחיק את התחושה שקורה כאן משהו לא נכון.

אני חושב, שהבסיס כדי להמשיך ולנסות להתקדם ולא להתייאש הוא להבין שקודם כל אני בסדר (שזה, אגב, תנאי בסיסי להגדרת האדם הבריא בנפשו), שיש בי את האמונה הפנימית, אבל לפעמים, עולם החומר קצת מטעה ולא שקלתי נכון את הדברים, עוד לא הגעתי להיות מושל ברוחי, כנאמר בהמשך הפרשה -  "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" [ולא, הם לא מתכוונים למועד ב' במתמטיקה עוד יומיים...] הנצי""ב מוסיף – "על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו חשבון, בואו נחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה וכו'", אבל אני אתקדם ואלמד את החשבונות ואוכל ב"ה להתמודד עם עצמי, עם הנחש הפנימי שבתוכי – זו הדרך.

ואין אדם צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואפילו משה הגדול שבאדם לא עשה את החשבון עד הסוף וכעס.. אדם מאבד את אחותו ואת אחיו האהובים בהפרש זמן קצר, ממש באותה הפרשה, מגיעים אנשים לאוהלו – לנחם? לא! לצעוק ולהתלונן!! שימו את עצמכם רגע בסיטואציה המדהימה הזאת, אתם חושבים שמגיע לכם ניחום או חיזוק והנה בוחרים לצעוק עליכם, קשה לחשוב על סטירת לחי קשה מזו, אבל באופן "חשבוני" טהור, זה נכון לצעוק כשאתה צמא ולכן היה אסור על משה לכעוס. ולוואי ונגיע למדרגה זו של משה...

הקיץ מביא איתו התמודדויות רבות ומגוונות, לילדים, לנוער ולמנוסים כאחד. והמסר הוא – "בואו חשבון" – בואו נחשב מה טוב לאותו אני פנימי האמיתי שלנו ובואו נחשב ונראה את הטוב שיש בכל אדם.

שבת שלום,

איתן

איך עובר עליכם החופש? איך עושים אותו גדול??