בס"ד

פרשת קדושים תשע"ו

פרשת קדושים השנה יוצאת בימים המכונים "עשרת ימי תשועה" הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הממשיכים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ומסתיימים ביום הקדוש - יום העצמאות.

אלו ימים המאחדים את כמעט כל היהודים במדינה ובעולם, ובשבילי הם הימים החזקים בשנה.

שיר המספרים של הדג - נחש מסתיים במילים:

"עדיין המספר הכי גדול עד היום

שמגלם את התקווה אבל ממחיש את האסון

הוא זה שכשאומרים אותו

כל אדם שפוי עובר לדום הוא...

ששה מיליון".

המשורר צור ארליך היטיב לדייק ולצמרר בשיר קצר:

בהפרש של שבוע

שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה,

לטובת החישוב הכללי,

כמה עולה לנו עם מדינה,

וכמה עולה לנו בלי

  

בימי הזיכרון הללו אנו עומדים ודוממים (תרתי משמע) מול תופעות בסדר גודל לא יאומן, של מספרים, של גבורה, של רוח, עומדים ומתקשים להכיל את העוצמות של התחושות והמילים: "שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ.." אז ככה הכל התחיל, אני חושב, בבחירת הקב"ה את עם ישראל והבטיח לו "קדושים תהיו" (וכבר דיברנו בעבר על ההבדל בין לשון ציווי "היו קדושים" לבין לשון הבטחה, מה שבעברית של היום – יום אנחנו לא שמים לב),  רש"י מדייק בלשון הפסוק כי "פרשה זו נאמרה בהקהל" הפיכה לעם קדוש צריכה מעמד של כולם, של איחוד והימים האלו נותנים לכך תוקף.

ומה הסיבה לקדושה? "כי קדוש אני ה'.." ומכאן מתחילה הפרשה למנות מצוות ואיסורים שכל אחד הוא עולם ומלואו, עם סיומת החוזרת על עצמה "אני ה'", התנהגו במוסריות, למה? – אני ה'! עשו מצוות, למה? – אני ה'! שלא יעלה על דעתך כי המוסר או החוקים, גם אם חלקם הגיוניים, יכולים לעמוד ללא הצו האלוהי, כך הרב קוק: "המוסר לא יעמוד ללא מקורו", משמע ללא הקבלה של המוסר ממקור נפרד לאדם (טרנדנצטי), הקב"ה, המוסר יכול להשתנות.

הפילוסוף הגרמני המפורסם עמנואל קאנט (1724-1804) בספרו "הצו הקטגורי של התבונה" כותב כי המוסר הוא תלוי תבונה, לכן העם הגרמני, בהיותו אז בעל ריכוז התבונה הגדול במערב הוא זה אשר יהיה מגדלור מוסרי לכל העולם (ונדמה לי ששלוש נקודות מספיקות כאן...).

המילה "קדושה" היא כל כך חזקה, שכאשר מגיעים לפרשה זו חייבים להתעכב עליה, למרות אינספור מה שניתן לכתוב על כל מה שכתוב בפרשה, אבל אני אעשה זאת גם.. אם כך, מהי קדושה? איך מתנהג איש קדוש – או, בעצם, על פי הפסוק בפרשה, איך צריך להתנהג כל איש ואשה מעם ישראל?

קדוש הוא משהו נפרד / נבדל, אך גם ייעוד כל שהוא, כסף המיועד לבית המקדש נקרא "הקדש", מאחר והוא מיועד לבית המקדש בלבד ואין להשתמש בו לצרכים אחרים, לכן ישנה נטייה לצייר את האדם הקדוש כנבדל, מתבודד, מרוחק מהבריות הן פיזית והן מנטלית, אך זהו בלבול שבין "פרישות" לבין "קדושה". הרמח"ל במסילת ישרים, מסדר את המסילה בה צריך לעבור האדם; ללמוד תורה המביא לידי זהירות שזו מביאה לידי זריזות – נקיות – פרישות – טהרה – חסידות – ענווה– יראת חטא – קדושה – רוח הקודש המביא לתחיית המתים.

כך שהפרישות, מצב בו אני אוסר על עצמי דברים מותרים, הוא רק שלב בהגעה לידי המטרה של הקדושה, אם כך מהי אותה קדושה? מסביר הרמח"ל: "...כללו של דבר: עניין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלוהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא ייפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים..." העניין הוא לא לדכא את העולם, אלא, להעלות אותו, כך הקדוש מתעסק בענייני העולם הזה מתוך דבקות ומתוך כך מגלה את הקשר בין העולם הגשמי לרוחני, משמע מראה שהכל אחד, מתי אנחנו אומרים שהיה מעשה שהוא "קידוש ה'", דווקא כאשר התנהגנו בצורה ראויה מול ציבור כללי, ולהיפך, "חילול ה'" הוא כאשר אדם מראה שהדת שלו נראית נפרדת מהעולם הזה, מההיגיון והמוסר שלו. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – תחשבו על המצבים השונים בהם אומרים פסוק זה וכיצד הוא מתחבר לקדושה, נזכיר רק אחד הקשור לימים אלו – קריאתו של רבי עקיבא (עליו נדבר ב"ה לקראת ל"ג בעומר) בזמן שיצאה נשמתו במלחמת העצמאות שלו ברומאים, המלחמה לא צלחה, אבל הקריאה שרבי עקיבא לימד אותנו מלווה עד היום את הלוחמים של צבא ההגנה לישראל וצריכה ללוות אותנו בחיי היום – יום, לעשות את מלאכת החול שלנו כמלאכת הקודש.

כן, זה קשה, אבל יש דרך (כפי שמביא הרמח"ל) וגם יש עזרה; ממש בתחילת הפרק על הקדושה כותב הרמח"ל: "..עניין הקדושה כפול הוא דהיינו תחילתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה.." משמע, האדם יעשה את המאמץ שלו ומן השמיים יסייעוהו, רמז לכך אנו מוצאים באחת המצוות בפרשה – הערלה, שלוש שנים קשות עוברות על החקלאי מבלי לראות פירות, בשנה הרביעית הפירות קדושים, הסמל למה שדובר קודם, ובשנה החמישית "להוסיף לכם תבואתה.." משמע, לאחר מאמץ עבודה האדם להגיע לקדושה, מסייעים מן השמיים להתקדמות.

אז ללמוד רמח"ל ורמב"ם זה חיוני, אבל אני חושב שאפשר לעשות צעד ענקי בכיוון מלהסתכל סביבנו על אנשים החיים כך, אנשים שיכולים לתת לנו דוגמה ומופת לקידוש ה' הן בחייהם והן במותם, על הדמויות המפורסמות אנחנו שומעים בימי הזיכרון השונים, אבל הם גם סביבנו.

היה לי שכן ברמת מגשימים כשהייתי נער, אקל'ה כינויו, בשבילי הוא היא אבא של חבר ועובד במנגו, עם השנים ועם הסיפורים אשר סופרו השבוע עם פטירתו, התבררה לי יותר גודל דמותו (ואני מבין שעוד לא שמעתי כלום), דמות אדם מאמין, לומד תורה, חלוץ, מוביל ומעורה בדעת עם הבריות, גם כאשר לקח לעצמו שנים של התכנסות ללמידה.

במשפחה שלנו, נעים בספירת העומר מיום הזיכרון לשואה עד לשבועות, החג שלמחרתו נהרגו קהילות שלמות של יהודי הונגריה ומשפחתם של סבי וסבתי ביניהם. סבי ז"ל, לא היה רב, אבל חי באותה פשטות של קדושה, של אין מחיצות בין החלקים השונים של החיים, בין בית הכנסת לבית ולעבודה.

אנחנו כבר מכירים הרבה קדושים – בואו נכיר ונוקיר את אלו שעוד בחיים.

שבת שלום,

איתן