בס"ד
שוב. לא מפסיק. עוד פעם, נתקע בקיר. הם נתקעים בקיר שלי. נראה שזה קצת משתפר, שיש זמן לנשום, הנה, המשבר עבר. ושוב. מאיפה זה בא? לא מפסיק. משפחה, עבודה, "המצב". במבט על, "אלו החיים", עליות ומורדות. צריך לקבל את זה. לא רוצה. "לא בא לי". אני כועס. ההתבגרות הזאת, שלי, שלהם, של העם הזה, כמו סבב ועוד סבב.
יש מכות. באות על האדם. אין הסבר. נותרה רק זכות התגובה, לשקוע בשקיעה, או, לחפש זריחה. ויש נפילות, האדם שותף להן. היכולת, החובה, לבחור, איך לקום. "התיקון תמיד מנוגד להרגל" ו-"אם פעולת התיקון לא קשה לך כמו משקולות, אתה לא בכיוון", אומר טל בשן. אני מסתכל על התגובה האוטומטית שלי כשמגיעה ההתנגשות באחד הקירות. התגובה הצודקת והראויה מבחינתי. הפעם, לא אני טעיתי, לא אני פגעתי, אז, זכותי להגיב כמו שהגבתי, יותר מזה, נכון להגיב כמו שהגבתי. אלא, שאני מקבל, שוב ושוב, את כל מה שאני מנסה לברוח ממנו. אז אני מכניס סימן שאלה. אולי, אני צריך לפעול, להגיב, אחרת.
לשאול, ממה אני מנסה להתחמק. לא, לא, מה שעולה לי בראש ראשון. תחשוב שוב. באמת. ממה אתה מנסה לברוח. לפתוח את הדלת של הארון, להסתכל מתחת למיטה. איזה חושך נמצא שם בפנים, מהו הזיכרון, החוויה, שאני לא רוצה לפגוש. שוב. ולדחוף, מולו, בכוח, שיכאבו השרירים, להזיע.
אני לא רוצה לפחד מהחושך. אני מדליק אור,
איתן.
שבת שלום ובשורות טובות.
ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ [...] והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול [...] ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו-כה:
במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראיה שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל [שפת אמת, מקץ - חנוכה, תרמ"ב]:
יש מטרה לחושך, הוא חלק אינטגרלי מהבריאה. יוצר אור ובורא חושך. אבל, גם, די. יש לו קץ. יש תכלית, יש סוף טוב, מואר. יש מקום, יבוא זמן, נאמר לו, יופי, עשית את תפקידך, עכשיו לך. נותן לנו ה'שפת אמת' את ה"זמן" שבו זה יקרה, או, עצה איך להביא אותו. הבחנה בין עיקר וטפל. אם נדע לראות מהו העיקר, הרי ששמטנו מתחת רגלי החושך את המטרה שלו. אם השימוש של הצרות והחושך, אם התפקיד שלהם, הוא להסתיר, כדי שנגלה, להדגיש את הזריחה מתוך הלילה, שיהיו ימי חול, עבודה, מעשה שגם בהם הדלקנו נר, הרי, שבהדלקת הנר שלנו, נוכל, לא רק לסלק אותו באופן זמני, אלא, גם לייתר אותו בכלל.
עוד בהיותו בבור, נפל ליוסף האסימון, מה הביא אותו לשם. איך שיצאו מהפה שלו המילים "כי אם זכרתני איתך", האירה לו הנקודה. התגאיתי. סמכתי רק על עצמי. עם אבא, עם האחים, עם שותפיי לתא. ומפרש ה'שפת אמת' איך, באותו הרגע, שמטרת החושך התגלתה, השינוי חל ביוסף. "ולא זכר - שר המשקים את - יוסף וישכחהו", יוסף ישב והתחיל לעבוד על עצמו, להשכיח, לגרש את הנקודה שהביאה אותו לחושך, השכיח מתוך נפשו את מידת הגאווה וההסתמכות על עצמו, ובסוף התהליך, "ויהי מקץ שנתיים ימים…" ולא ראה יותר חושך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה