בס"ד
בעיירה גר סַפָּר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו?
תחשבו על זה רגע.
פרדוקס, הוא מצב בו הידיעות, או, האמונות של אדם סותרות זו את זו. הספר לא יכול לספר את עצמו, כי אז הוא יהיה מאותם אנשים המספרים את עצמם, שאותם הספר לא מספר…
עוד אחד. פרדוקס השקרן. אדם הטוען כי הוא טוען טענה שקרית. האם הוא משקר בטענה זו, או, דובר אמת?
הפרדוקסים יכולים להוות אתגר מחשבתי - פילוסופי נחמד, או, שאלה במבחן הפסיכומטרי, נחמד, עד שהם פוגשים אותנו במציאות.
האם אדם יכול לשקר לעצמו? לחשוב כי השקר הפנימי שלו הוא אמת? שקרים על מהותו, על דרך חייו, על מה שהמציאות מראה לו. מי לא מרגיש, שהפרדוקס הזה, בניגוד לאותו סַפָּר, אכן מתקיים. "עצמי כוזב", קרא לזה ויניקוט. חוויה נפשית בה האדם מתנהל במנותק מהרצונות הפנימיים שלו ופועל כדי לרצות את הסביבה. התהלכות כוזבת כזאת. הכזבה עצמית. ברמות שונות של הכרה, של סיבה. אני נקרע בין מה שאני, למה שיוצא ממני החוצה. 'זה אני', אני רוצה לצעוק, ואפילו לעצמי זה נשמע זיוף. גרוע מזה, לחיות חיים שלמים, כוזבים, להתקל בכל בור אפשרי, להרוס מערכות יחסים ואפילו לא לדעת למה.
אחת מה-פסקאות של הסופר סטיבן קינג, מתוך סיפור שעובד לסרט הפולחן "אני והחברה". טקסט המוגש כמות שהוא, נסיונות להסברים רק יוכיחו, כמה, באופן פרדוקסלי, הם לא מסבירים…
יש מה לעשות, אומר ויניקוט. אמא טובה דיה, שומרת - דוחפת, מגינה - מתסכלת. מונעת, כמה שניתן, הווצרות של 'אני כוזב', מקום בטוח לעשות טעויות, מקום לחזור אליו כשהסתבכתי עם עצמי. והורה, חבר, בן זוג, מורה, מטפל, שישכילו לתת מקום, סביבה, מחזיקה, בטוחה, לחזור, להזכר, לבנות, מי אני, באמת.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ב"ה במדרש משל לפשתני [מוכר פשתן] הפחמי [מכין הפחמים] תמה אנה יכנס הפשתן. והפקח משיב לו ניצוץ אחד יוצא משלך ומשל בנך ושורף את כולן. כך כשראה יעקב אלופי עשו נתירא. מה כתיב למטה? אלה תולדות יעקב יוסף. פירוש, הפקח השיבו כי בעל הפשתן לא יבוא לגבולו כי ירא שניצוץ אחד ישרוף פשתנו. וכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב. פי' כשנתגלה פנימיות של יעקב ויוסף. מתרחקים הסט"א. וכן הוא בכל איש ישראל ע"י ברית הלשון והמעור נשמרים מסט"א… [שפת אמת, וישב, תר"ס]:
הפחמי, מלאכתו בזויה, בגדיו מלוכלכים [ועיינו חנהל'ה ושמלת השבת, שם, שם], כל חיצוניותו משדרת עוני ועולב. הפשתני, לבוש בגדי פשתן חדשים, מוביל עושר, ערימות פשתן נקי, מלא מעצמו, לא משאיר מקום. הפחמי, ערכו העצמי נמוך, מתכווץ, מעלה על מחשבתו, אל מול פשתני זה, מה מקום יש לו בעולם.
מבחוץ עומד פיקח. איש טוב דיו. רואה מעבר לבגדים המלוכלכים, הנקיים, למי יש, באמת, יותר מקום. תראה, פחמי, אומר לו הפיקח, כל כתם שחור, הוא ניצוץ של אש - אור [שם]. יותר מזה, רק אתה לא רואה את עוצמתך הגלומה. את האש שאתה נושא בתוכך. רק אתה מרגיש לא שייך, מפוחד. הפשתני, עד כמה שחזהו מנופח, לא יעיז להתקרב לגבולות הנפחייה שלך, האינסטינקט שלו מורה לו להשמר ממך, כי ניצוץ אחד שלך והוא בוער וכלה (וביום יום, אומרת הגמרא, מוטל על הפחמי להזהר, לשמור את האש שלו בפנים, ובחנוכה, להוציא, להראות, שייזהר הפשתני…).
אל תפחד יעקב - ישראל מרשימת אלופי עשו, אל תחשוש ממפת הגלובוס שמראה וילה בג'ונגל. קצת רוח בניצוץ הפנימי שלך והאויב יכלה. גם האויב מבין את זאת, בוחן אותך, מסתכל. אם תקרין את העוצמה הזאת, את הרוח הזאת, הוא לא יעז להתקרב אל הגבולות שלך, בטח שלא לפרוץ אותם…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה