בס"ד
ערב ט' באב. זה הזמן לדבר אהבת חינם. לכתוב על זה מאמרים. המשקיעים, יילכו אפילו לפגישות עם ה'צד השני'. מפגשים פתוחים, שולחנות עגולים, מפגשים בזום, פנים אל פנים (אלו המאוד משקיעים). הנושאים יהיו, לרוב, שמאל - ימין, חילוני - דתי - חרדי, גיוס, פוליטיקה, משפט. ונהיה מנומסים ומכילים. אנחנו מהשפויים, שמבינים, שעכשיו זה לא הזמן לעימות, לפיצוצים, עכשיו מתפייסים.
'אז מה נעשה עם הכעס הזה? מה יהיה עם הקנאה?' נחביא אותה היום, היא תתפוצץ מחר. נחזור למאמרים, לשיתופים, נוכיח לעצמנו, בתוך עצמנו, עד כמה אנחנו צודקים. הבועה תעזור לנו לשמר את התחושה של הצודק והנכון. מה שייצא מהבועה, אפילו ה'פושר' והלא מתלהם, ייתקל בהתנגדות האוטומטית. נחזור לאוגוסט חם, לח, דביק ועצבני.
"קונפרונטציה, או עימות, הינה מיומנות המשמשת את המטפל הרגשי בשיחות טיפוליות לצורך הצבעה על אי הלימה בין הצהרותיו של מטופל לבין מעשיו והתנהגותו [...]. מטרת העימות היא ליצור התקדמות בטיפול כאשר ישנה תקיעות או בכדי לשחרר את המטופל מדפוסי התנהגות שאינם מקדמים אותו" [מקור].
ברמה הלאומית, אנחנו לא מטפלים האחד של השני. גם, לא ברמה החברית. יחד עם זאת, אני חושב שקריטי לקחת את העקרונות מתוך היכולת להתעמת באופן שבו מטפל מעמת את המטופל עם הדפוסים שלו, או, הורים, מתעמתים עם ילדיהם בחינוך לשינוי התנהגות ודפוסים לא מיטיבים. כי גם, אם המטפל, או ההורה, לא משתמשים בכלי הזה נכון, שוגים במינון, בעוצמה, בכיול, התנאי הבסיסי הוא המיקום של הלב. וכשהלב במקום הנכון, כשהעימות נעשה לשם התקדמות, למידה, הבנה ולא לשם הוצאת קיטור וכעסים, הוא יכול להיות פורה. הוא מאפשר נראוּת, להביא רגשות חזקים ולווסת אותם, להיות אותנטי ולשפר בכך את היכולת לשאת מצבים מורכבים, להתמודד איתם ולהעשיר חוויות בין - אישיות. מן העבר השני, עימות יכול להפחיד. לאיים. אף אחד לא אוהב לריב. אבל, יש כאלה, שנמנעים מעימות בכל מחיר, זה בלתי נסבל בשבילם להיות במקום הזה (ויש לזה לא מעט סיבות). להיות חשוף יכול להיות משחרר ובונה ויכול, גם, לעורר, חרדה והתנגדות.
אז בתשעה באב הזה ובימים החמים והקרים שאחריו - להתעמת! בשיקול דעת גדול. ושהלב יהיה במקום הנכון…
קצת מביך בשבילי לכתוב, לתאר ולהסביר על חלקים חלשים אצלי, אבל, ותסלחו לי, אני הרי כותב, קודם כל בשביל עצמי…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ומ"ש [ומה שאמר] מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] לא איש דברים [אנוכי]. הלא דיבר עם הש"י [השם יתברך] גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [...] וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל… [שפת אמת, דברים, תרל"א]:
משה, שהעיד על עצמו שהוא לא 'איש דברים', נותן נאום 'דברים' של ספר שלם. וברגעים האחרונים של חייו, הוא בוחר להתחיל מעימות. מתוכחה. ועומד ומזכיר, גם אם ברמז, כל מקום של טעות, כל מקום של נפילה. אומר ה'שפת אמת', אל פרעה, היה למשה קשה לדבר. היחסים המורכבים, ההבנה שיש נתק, הרגשות, אולי, אפילו, תחושה של חוסר תוחלת, הביאו את משה לסרב לדבר אל פרעה, להוכיח ולהתעמת איתו עד שהקב"ה ממש הכריח אותו.
אל מול בני ישראל, אין את המניעה הזאת. הרועה הנאמן, רואה בתוכחה, מלשון תוך, 'שנכנס הדבר בלב האדם', כלשונו של ה'שפת אמת', את הדבר הטוב ביותר שהוא עוד יכול לתת לבני ישראל. הוא יודע, איפה הלב שלו נמצא ומתוך כך נאמרים דברים קשים, נחשפים שוב אל אור השמש. נבואות קשות נקרא בתשעה באב מתוך הנאום הזה. משה לא חושש, מרגיש מחויב, להביא את הדברים כמות שהם בנבואה שתכתב לדורות. דברים מתוכו שקיבלו קדושה וחתימה מגבוה. תפתחו פה גדול, אני דואג לכם, תבלעו את התרופה, קצת מרה. לארץ, כבר תכנסו חזקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה