בס"ד
עוד שבועיים - שלושה תסתיים שנת הלימודים. ילדים בגילאים 3-18 יקבלו חוויה ממשית של סיום ושל עליית מדרגה לשלב נוסף בחיים. כל השאר, אולי יחושו חוויה דומה דרך אותם ילדים (במיוחד אם אתם מורים או הורים לילדים בגיל הזה), אבל מה קורה אחר כך? האם ואיך ממשיכים להתפתח? איך מקבלים את ה"אישור" למעבר שלב במשחק החיים? האם נוכל לחוות את החוויה המאושרת הזאת שוב?
התיאוריה של פרויד בנוגע להתפתחות כוללת מספר שלבים, כאשר בקיצור, ניתן לומר, כי בשנה הראשונה של החיים, התינוק לומד לחוש את העולם ולפתח בו אמון, בשלב השני הוא לומד לפתח אוטונומיה (כמה רעש זה עושה…), בגיל טרום חובה הוא לומד לפתח יוזמה, בגיל בית הספר, גיל החביון המתוק, לומדים יצרנות, ואז… גיל ההתבגרות הקשוח, בלבול מול זהות, כוחות הנפש והגוף בעוצמות.. אריקסון ממשיך את פרויד ומדבר על שלב הבגרות המוקדמת, ללמוד אינטימיות ואהבה, שלב הבגרות, הפריון, פיתוח היציבות, הטיפול בילדים והשלב התבוני (סוף סוף :) של גיל הבשלות והזיקנה שבהם השאיפה להגיע לאגו בריא ולהשלמה.
אפשר להזדהות עם התיאוריות האלה, יותר או פחות, אפשר להרגיש את המעברים האלה יותר או פחות, אבל התחושה של סיום ומעבר שלב, היא תחושה חזקה. כל כך חזקה, שהבינה המלאכותית, זאת שכבר משפיעה עלינו שנים רבות, בונה על התחושה הזאת. בכל אפליקציה שרוצה לדחוף אותך למשהו, יש קרדיטים, יש שלבים. סתם אם נסעת הרבה עם הוויז בדרך שאתה מכיר בעיניים עצומות, זאת אומרת, בלי עיניים עצומות, עברת שלב וקיבלת את האפשרות המיוחדת שתמיד חלמת עליה, לבחור איזו דמות, או, משהו מהסוג הזה…
וזה עובד. כי אנחנו רוצים לעבור שלב. אנחנו רוצים להתפתח. אפילו בעולם האמיתי שמחוץ למכשיר הנייד, על אפליקציותיו (אם ככה כותבים את זה). אנחנו רוצים לגדול, להרגיש הישג. אמיתי. בזכות ולא בחסד. ויש מעכבים. מחסומים. יצרים. פיתויים. נפילות. משברים. ממש כמו בעולם של משחקי המחשב.. ;).
ולא תמיד יש ספר הנחיות. לא תמיד ברור מה צריך לעשות. חשוב ללמוד. כי ישנן איפה שהוא הנחיות, אפילו כלליות. וחשוב לרצות, להתאמץ, לנסות. לחפש מה אני באמת רוצה, כי בלי זה, לא יזוז כלום. וצריך לחפש אדם. שיושיט יד. כי הם שם. אותם 'אדם'. מוכנים, מחפשים גם הם בעצמם. את זה הם רוצים. להושיט יד חזרה, זה חלק מעצמם. גם הם צריכים לעלות שלב…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במדרש ע"פ וישלחו כו' כל צרוע כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כ"ז שהפסולת בכסף אינו מראה יפיו כו'.ויתבאר עפ"י המדרש בפסוק איש כי יפליא כו' שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו כו' ויכולו כו' כלתה נפשי כו'. פי' כי עיקר קיום העולם זאת התשוקה שיש להנבראי' להתדבק בבוראם. אך יש בעוה"ז תשוקות אחרים מסט"א ולכן אין הכסיפה והתשוקה מראה יפיו. ובבוא יום ש"ק (מתבערין) [* מתעברין] מיני' כל סט"א כמו שכתבו חז"ל גם ע"ה אימת שבת עליו ולכן מתברר בש"ק זאת התשוקה והוא קיום העולם. וישלחו מן המחנה כו' הוא ג"כ מה שניתן רשות לכל איש ישראל שיכול לברר ולהשליך כל הפסולת כנ"ל [שפת אמת, נשא, תרל"ו]
בהסתכלות סכמתית על פרשת נשא, אפשר לראות: כהנים - בעיות - כהנים - משכן וקדושה.
בסוף פרשת במדבר ניתנה לאחת מתוך שלושת משפחות הכהונה את התפקיד שלה ותחילת פרשת נשא משלימה את השנייה והשלישית. הכהנים ערוכים במקומם. לְמה?
עלתה לי עכשיו מחשבה, כי החלוקה הלכאורה לא הגיונית הזאת, קושרת את הכהונה גם לפרשת במדבר, למניין ולחלקם המיוחד בשבטים וגם להמשך פרשת נשא - כתרופה מקדימה לטיפול בבעיות. צרוע, זב, טמא, שלום בית ואפילו נזיר, שגם אותו התורה בעין ביקורתית והוא צריך להקריב חטאת…
מתפקידי הכהנים ללמד את העם. להורות. להוות גם ספר הדרכה חי, אבל, ובעיקר, דמות לשעת משבר. חטא, טומאה, משברים ואפילו את הדרך הנכונה לטפס בקדושה. הכהנים, בתפקיד זה, יכולים לעזור גם לרצון להתפתח, אבל, התהליך הפנימי של השתוקקות להתקדם, להתפתח, לחזור בתשובה, לעבור הלאה, מוטל על כל אחד ואחד. אומר ה'שפת אמת' שזהו עיקר קיום העולם. להרים עיניים, לרצות, לשאוף, להשתוקק, להרים רגל ולעשות עוד צעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה