בס"ד
אחדות. לגשר על פערים. כולנו אחים.
הססמאות לא יחזיקו.
אלא, אם נחליט שכן. אבל מה צריך לעשות כדי שזה יקרה? אני שומע את השאלה הזאת לא מעט מכל מיני כיוונים, מכל מיני אנשים. ויש בנימת הקול שלהם (וגם אצלי) מין תקווה וייאוש יחד. רצון מאוד חזק וחוסר וודאות גדול. כאילו משהו רוצה כבר לפרוץ, מורגש שיש נכונות. אבל, איך אפשר לעשות את זה? אני אוכל לזוז קצת, לוותר? חייב להאמין שקודם יזוזו לכיווני? כולם מחפשים את נוסחת הקסם.
בחג השבועות, יצא זוג פריפריאלי אל עיר האורות הגדולה ללילה של לימוד קצת אחר. לשמוע על הכאבים האלה, לחשוב על תשובות ובכלל, להתרחק קצת, כדי לנסות להתקרב. אביגדור קהלני דיבר על הצורך במנהיגות כבסיס להצלחה בהתמודדות עם האתגרים, הכתבת אדווה דדון ויו"ר ה'רבעון הרביעי, יואב הלר, ניסו לתת נוסחה לתיקון. תיקון דרך עשייה של טוב, אפילו אם הוא קטן בתוך ים של רע [אדווה שמחה גם בתפיסת נוכל אחד מתוך אלפים] ושינוי הפוליטיקה משמירת הזהות האישית שלי, ל'הכנסת אורחים' של זהויות אחרות תוך בירור עמוק של גבולות המחלוקת ['יואב - האם תרוץ לפוליטיקה?']. ונשארנו עם טעם טוב, והיה מלמד, ונחמד, ואווירה, וגם לא מעט כאבי בטן, כשבתוך הדיבור הטוב, עוד אפשר להרגיש את ההרגלים הישנים שעוד לא ממש עזבו…
ואת השאלה שאנשי טיפול למיניהם אוהבים לשאול, 'ואיפה זה פוגש אותך?', המארגנים, ברוב חכמתם, השאירו לסוף. ואיפה זה פוגש אתכם, אנשי תל אביב. בואו נראה אם אפשר לעשות את זה אחרת, אצלנו (זאת אומרת, אצלם, שם, אנחנו רק זוג מהפריפריה..). חבר מועצה דתי בעיר ממפלגת 'מאמינים', הזמין לשיח חבר מועצה ממפלגת מר"צ. וזה היה אמיתי, וזה היה מרגש, ושוב, גם קצת מעצבן. אבל, היה נראה, שכל אחד ממש מחזיק את עצמו לא להגיע למקומות שהוא יודע שידליקו את השני. כל אחד ממש מרסן את עצמו בכח, אבל, בכל זאת, אומר, בזהירות, את כאביו. מקשיב לכאביו של האחר. ובעיקר, מה שאהבתי וניחם אותי, שגם מבלי להתפלסף על המושג 'אחדות', נראה שהיא כל כך בסיסית בהוויה שלנו. היא הייתה נקודת ההנחה לדיון ולא סימן שאלה שצריך לברר.
שבועיים אחרי יום הכיפורים האחרון, נקודת התלקחות תל אביבית סביב נושא התפילה הנפרדת במרחב הציבורי, נקודת שבר מקומית, המשקפת את השבר הארצי, הגיע חג שמחת תורה. כולם מבינים את הקשר (המחלוקת היא רק מי אשם - רמז - כולם צודקים), כולם [או, לפחות רובם, אי אפשר הכל בחיים] מבקשים, בדרך כזאת או אחרת לתקן. לדרוך, קצת פחות, על היבלות של מישהו אחר. לוותר בשביל להזהר. לנשוך שפתיים, לוותר נקודתית, מבלי לוותר על מי שאני ועל עולם הערכים שלי. הם, שם בעיר הגדולה, כבר מכינים את יום כיפור הבא…
להסתכל בעיניים, בעין טובה. לעיין, דווקא עכשיו, בסוגיות הכי בוערות [ההמלצה שלי - ללמוד יחד את מגילת העצמאות, שההסכמה הרחבה עליה, היא נס בעיניי]. לעשות תיקון פנימי. הלוואי ותיקוני שבועות כאלו ירבו במחוזותינו, בתוך ומחוץ לבתי הכנסת, גם לא בשבועות. להצליח להסתכל לשונה בעיניים ולברך באהבה.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במדרש, 'אמור להם' אמר הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובהלות רק תהיו מברכים בכוונת הלב כו'. פי' שאעפ"י שעיקר כח ברכת כהנים הוא מתנה מן השמים שהקב"ה מברך את בנ"י. לא יחשבו הכהנים שאין הברכה מצדם רק לעשות השליחות. רק באמת רצונו ית' שהכהנים יברכו את ישראל בטוב לבבם. ואז חל על ברכתם ברכת שמים. ז"ש אמור להם דברים היוצאין מן הלב כנ"ל [שפת אמת, נשא, תר"ס]:
אמנם, אין שליח לדבר עבירה, שליח לא יכול לפטור עצמו מהדין אם פשע בשליחות מישהו אחר, אבל, בשאר המקרים, שליח, הוא בדרך כלל, נייטרלי. מעביר את השליחות. השליחות של משה הייתה הכי נייטרלית שיש, הכי נקייה מעצמו, כדי להעביר את דבר האלוהים בשלמות לעם ישראל.
הכהנים, נדרשו לסוג אחר שליחות. אתם לא מהדואר, מחלקים לישראל את הברכה שכתבתי, אתם שליחים - שותפים. ובלי החלק שלכם, לא חלה ברכת אלוהים. עד כדי כך, אומר ה'שפת אמת'. אני צריך בני אדם מיוחדים, אומר הקב"ה, אני החלטתי להיות נזקק לכם כדי להעביר את הברכה שלי, קושר אתכם בה יחד.
ספר במדבר, הוא אולי ה-ספר השבטי. ההפרדה השבטית בו מודגשת הן לטובה במסעות והן לרעה, למשל, במחלוקת קורח ושבט ראובן. יש מקום לגוונים השונים, איש על דגלו. ובתוך כל הדגלים והצבעים מסתובבים הכהנים. בכל בית כנסת, שיהיה לפחות אחד, שכל יום יעלה לדוכן בבגדי יום חול פשוטים ובשלושה משפטים [שיהוו את תמצית חייו], ישים הכל בצד וילמד, שאם רק פותחים את הלב, יוצאות משם מילים שמורידות את השכינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה