בס"ד
איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר? להורות לו דרך, להוביל, ללמד. מה להיות בשביל מישהו אחר? מראה וחלון ודף לציור.
חלון שקוף, נקי, שגם הוא יוכל לראות החוצה. להסביר, לתאר מציאות, לפנות לו את הלכלוך בעיניים שכבר התרגלו לראות כתמים. שחורים. יש עוד מציאות, יש עוד סיכוי, תקווה, הצלחה ואושר, גם לך.
מראה. שיוכל לראות את עצמו, גם דרך העיניים שלך, למקומות שכבר העיז להסתכל, למקומות שעוד לא.
ודף ציור. חלק. לבן. שיקשקש עליו את כל מה שבתוכו, שיוכל להשליך עליו את כל הצבעים שהוא עוד לא מוכן לראות, לקבל בעצמו.
השלכה. מנגנון הגנה פסיכולוגי בו האדם רואה באחרים את הצדדים השליליים באישיותו וכך הוא יכול להמנע מלראות אותם בתוכו ולהתמודד איתם. ועוד לפני פרויד, כבר אמרו חכמינו ז"ל [קידושין דף ע'] "כל הפוסל - במומו פוסל". דוגמאות בלי סוף, פוליטיקה, תקשורת, חברה. וכמובן, לפני שנותנים דוגמאות על אחרים שפוסלים במומם, לשים לב שאני לא פוסל במומי, כשאני פוסל במומו, את מי שפוסל אחרים במומם.. 😀 ;).
זה מנגנון מעצבן. כשאתה שומע מישהו מדבר על האחר כאשר עושה בדיוק אותו הדבר בעצמו. איך אתה לא רואה את הגיבנת של עצמך?? מנגנוני הגנה נטועים עמוק באבולוציה הפסיכולוגית שלנו, אין מה להתפלא, יש ללמוד וגם לדעת לנצל לטובה.
אני יכול ללמוד על מי שמולי דרך פעולות ההשלכה שלו, ללמוד על העולם הפנימי שלו והרבה על מה שמפריע לו בעצמו. לנסות ולהציץ לחלקים העמוקים יותר שיוכלו לתת לי היכרות טובה יותר וליכולת לעזור. הבנת ההשלכה יכולה לעזור גם בתקשורת אמפטית. אם אני מודע למה שאני משליך על האחר, אני יכול לראות שם את עצמי, אז, בעצם, אנחנו די דומים, אז אנחנו יכולים להבין טוב אחד את השני, לתקשר דרך המכנה המשותף.
איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר? לתת לו להשליך. גם עלי. זרוק הכל על הדף הלבן. להקשיב להשלכה שאני עושה. גם עליו. איזה ציור אני מוציא החוצה. מה ציירנו במשותף? ואז, לעבוד עם המראה. תראה מה השלכת על אחרים, גם, אולי, ביקורת, אבל, גם לא מעט תכונות טובות, מחמאות והישגים שאתה לא רואה בעצמך. וחלון, נקי יותר. שבאמת, רק ניקיתי כתמים, ניקינו יחד. מפה, זה לא אני, לֵךְ. אתה רואה בעצמך את הדרך.
שבת שלום,
איתן.
בפסוק וראה ועשה כתבניתם. כתב רש"י ז"ל שנתקשה מרע"ה במעשה המנורה והראהו הקב"ה ומקודם כתי' תיעשה המנורה. ואיתא [ומובא] ברש"י ומדרש שעוד נתקשה מרע"ה ואמר לו הקב"ה השלך ככר לאור ויהי' נעשה מעצמו. א"כ קשה למה הראהו הלא ידע הבורא ית' כי לא יוכל לעשותו אכן וודאי לא נעשה לגמרי מעצמו כי א"כ מה עשו בנ"י. ועיקר עשיית המשכן וכליו הי' מבנ"י. רק כי ע"י שהראהו והשיג. מרע"ה בדעתו והי' מוכן לעשותו. אף כי במעשה בפועל לא הי' יכול לעשותו רק ע"י ההכנה בדעת לעשותו. עי"ז נגמרה מעצמו. וזה וראה ועשה שע"י ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצות כראוי אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו ע"ז הבטחה להיות נעשה מעצמו כמ"ש לאל גומר עלי. וי"ל השלך לאור הוא התורה שנק' אור שע"י היגיעה בתורה ניתקן המעשה ג"כ כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרל"ז]:
אז מי עשה את המנורה? הקב"ה או משה? אומר המדרש המובא ברש"י, משה לא הצליח ולכן הצטווה להשליך כיכר זהב לאש ומשם יצאה המנורה. בעוד שבועיים ב"ה נקרא על השלכה אחרת של זהב לאש ממנה יצא העגל, עבודה זרה. אז מי עשה את המנורה? מי עשה את העגל?
עונה ה'שפת אמת', משה, כשליח בני ישראל, עשה את המנורה. בני ישראל, בעוונם, עשו את העגל (כך אני משליך מתוך דבריו). הזהב נזרק לאש מתוך הרצון, להבדיל, בשני המצבים. מתוך הרצון לעבוד את ה' ומתוך הרצון לחפש אלוהים אחרים. ההבדל היה בשלב המקדים. הקב"ה ציווה לבנות את המנורה והראה למשה חיזיון של המנורה, הראה למשה את מה שנמצא עמוק בתוכו, את הרצון, את ההשתדלות. ומשה השליך. מתוך מודעות, מתוך אמונה שלמה בקב"ה ובעיקר, מתוך האפשרות שנתן לו הקב"ה לשותפות בתהליך.
זו, אולי, 'השלכה מודעת' (הנה, המצאתי מושג). אני מעביר את המחשבות, הרצונות והדעת שלי לאחר. לא מתוך זה שאני רוצה לתפוס מהם מרחק, לא מתוך התכחשות למה שבתוכי, אלא, דווקא מתוך מודעות אליהם, מודעות לעצמי. גם למגבלות שלי. משליך, מוסר, אל השותף שלי, כך שבסופו של דבר המעשה יוצא מבין שני השותפים ונקרא על שניהם. כך, בפרשת בהעלותך, מופיע פסוק בו ברור מי הראה את המראה, אבל, העברית מאפשרת לשייך את העשייה לקב"ה או למשה.. זה משנה?
כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה. [במדבר, ח', ד'].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה