יתרו תשפ"ד

 בס"ד

משתחררים ברביעי. כנראה. סוגרים את הרפואה בעורף. ותשארו זמינים. זמן לסיכום (ביניים?). לא סיכום המלחמה והחוויות. בטח עוד לא סיכום של ה-שביעי. רק השאלה הכללית, האם עשיתי הכל. לפחות כל מה שיכולתי. הציון - לא רע. יאללה, נפרגן, אפילו טוב. ניסיתי לשלב בין כל העולמות של המשפחה - צבא - עבודה. לתת בכל מקום. זה לא היה גרנדיוזי, אבל, אני חושב שנתתי משהו מהנפש.

ויש לי גם רשימה לא קצרה של מה שלא הספקתי. שלא עשיתי (וגם רשימה של תירוצים בהתאם). יש פרטים שלא הספקתי, כמו ללכת להלוויות, ויש את העוצמות שאפשר עוד להגיע אליהן. לרוב אני מאוד שלם עם עצמי. ולפעמים, בלילות…

ומה אני אומר להם? מה המסר שאני מנסה להעביר להן?? לכל מי שסביבי? בדיוק את מה שאני אומר לי. את המוסר שאני משתדל ללמד את עצמי. שיש תפקידים. שיש מדרג. שלא כולם יכולים להיות לוחמים / נשות לוחמים, מארגני סעודות, קציני חיוך שרצים בין בתי חולים ונקודות כינוס. לא כולם מנהיגים, לא כולם מסוגלים להרים, לחיות באורות גבוהים.

בכדורסל אומרים 'אין יום רע בהגנה'. כי בהגנה זה להתאמץ. אז גם כשאין לי כוח היום לעשות שום דבר חוץ מהמינימום ההכרחי, אני לפחות מתחבר, במשהו, לכלל. שותף, לפחות בתחושה, בתפילה, במעשה קטן. אני חלק בכלל הזה שנקרא 'עם ישראל'. אני רוצה לבנות את חיי כפרט בכלל הזה בלי תנאים. משמעותי ככל שאצליח. אני מחויב אליו, נקודה. ועכשיו, יכול להיות, שהתפקיד שלי הוא דווקא שגרה. נגיד ללמוד לבגרות. ללמד. להיות חשמלאי, מוסכניק, איש הייטק. מנסה בתוך התפקיד הזה, עם התפקיד הזה, להשתייך. להרגיש עם כולם. את הכאב, את הרצון לניצחון, ולעשות, עוד משהו, אפילו קטן.

אפילו, להיות יחד בערפל. באי הוודאות. קראתי פוסט יפה של הרב בני לאו. 'אני בערפל' הוא אומר. קשה לי לראות. ויש דרכים להתנהג בערפל. יותר לאט. יותר תשומת לב, משחק עם האורות, לפתוח חלון. ההתנהלות בערפל יכולה להעיד על מי אנחנו באמת. למי ומה אנחנו מחוברים, מה באמת חשוב לנו. מהם סדרי העדיפות שלנו. אני בערפל, אבל נוסע. אבל ממשיך. בערפל, כך כתוב בפרשה, נמצא האלוהים.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

[מבוקר עד ערב אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו'. וקשה א"כ מה אמר יתרו נבול תבול כו'. אך אמת כי גם במצות פשוטי בני אדם לעשות דין ומשפט בין איש לרעהו. אם הוא באמת הוא דבר גדול. ונאמר עליו מבוקר עד ערב. שמתקשרין עי"ז כל העולמות וממשיך האמת עד דרגא תחתונה. והוא באמת נחמה לדיינים העוסקים בצורכי ציבור שנאמר בגמרא ומד' שעי"ז באין לביטול תורה רק שגדולה מצוה בשעתה. אבל מדרגת מרע"ה שנאמר עליו כל עליותיו בהשכמה היו הוא למעלה מזו המדרגה מבוקר עד ערב. ועצת יתרו הי' אליו לפי מדרגתו. ובס' אוה"ח פי' וצוך אלהים ויכלת עמוד. שעי"ז יהי' פנוי לקבל מאמר אלקים ע"ש בדבריו הקדושים. וכ"כ בתרגום יונתן. עכ"ז ראינו כי לא הוטב העצה בעיני מרע"ה. כי בודאי אם הי' נשאר כן. הי' מרע"ה מתקן הכל להיות נמשכין כל בנ"י אחר מדרגתו. כמו שהי' שליח להוציאנו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כן הי' בכחו ג"כ להמשיך כל בנ"י אחריו. אבל נראה כי גם זה הי' בעצת עמלק הרשע. שע"י שהוקרו בנ"י מכוחם במלחמת עמלק ימ"ש. לא היו יכולין להמשך אחר מדריגת מרע"ה. וראי' לדבר שבמלחמת עמלק סילק מרע"ה עצמו ושלח את יהושע כנודע] [שפת אמת, יתרו, תרל"ה]:

רש"י מביא פירוש מנחם על הביטוי 'מן הבוקר עד הערב'. הדיין לא באמת צריך להיות בעשייה של 24/7. אפילו לא להגיע מאוחר כל יום הביתה. מספיק להתאמץ. מספיק לדון דין של אמת, גם אם הוא נמשך רק שעה. ב'שעון עבודה' יירשם לך שעבדת מהבוקר עד הערב. מדרש יפה. כמו שכתבתי למעלה, למצוא את הנקודה שבה אני נותן, שבה אני מתחבר ונחשב לי הדבר לחיבור מלא עם העם. עשיתי את שלי. זו נחמה גדולה, הוא כותב, אני לא צריך להיות כל היום בצרכי הציבור, גם לא כל היום ללמוד תורה. תעשה את העבודה שלך כמו שצריך. תהיה איש של אמת.

מקשה ה'שפת אמת', אם כך, אם משה דן דין של אמת, מנהיג אמיתי של העם אפילו כמה שעות ביום וזה נחשב שהוא כל היום איתם, למה הוא עלול לנבול, לקרוס? למה צריך את אותם שופטים אחרים? 

שוב, מביא ה'שפת אמת' פירוש שמסובב את ההבנה הפשוטה ב-180 מעלות. משה לא אהב את עצת יתרו. לא קיבל אותה בנפש שלו. למשה זה לא הספיק. משה, באמת, עבד כל כולו מהבוקר עד הערב. הוא לא השאיר שום דבר ללא טיפול, מהדבר הקטן ביותר עד הגדול ביותר. הכל היה נחשב משמעותי בשבילו. לא רק זה, משה רצה להוביל את כל העם אחריו, להעלות את כולם למדרגתו. זה לא יעבוד בינתיים, מצנן אותו יתרו. יש מדרגות. עוד יש עמלק בעולם. לא כולם יכולים. משה נכנע למציאות, מקבל את העצה ובונה את המדרגות בעולם המשפט העברי. 

במציאות ההיא, בזמן ההוא, בסופו של דבר, משה נגש לבדו אל הערפל. מסמן לנו את הדרך לבוא אחריו. להכנס כולנו לערפל, לתת את הכל.