פנחס תשפ"ג

 בס"ד

אני ממשיך לחשוב על אותם הנערים שיצאו לנקמה אחרי הפיגועים האחרונים. אני מנסה לשים רגע בצד את הגינוי וההסתייגות שנהיו לנו אוטומטיים. להסתכל עליהם. להיות מתוסכל יחד איתם. לקנא באש שבוערת בהם, ששמו נפשם בכפם ויצאו, מבחינתם, להגן על הכבוד של דם יהודי שנשפך. שנשפך שוב ושוב. לפני שזורקים אותם אוטומטית מהמחנה, לפני שמרססים את העשבים השוטים מרחוק, מנסים להמנע אפילו מעקירה עם הידיים, שמא נֵחָשֵׁד בהזדהות יתר. לחשוב עליהם. לחשוב עָלַי, שלא קמתי ועשיתי מעשה. כלשהוא. שנעצבתי בליבי, כן, שכעסתי, בוודאי. ושהמשכתי הלאה בחיי.

נכון, זה לא בדיוק דומה, יש הבדלים. זה לא היה ככה. היום זה אחרת ואני לא יכול במסגרת הזאת לעשות עבודה סמינריונית, אבל המחשבות האלו לקחו אותי לפתוח ויקיפדיה על ארגון 'השומר'. שאמר 'די'. לפוגרומים, לפרעות ולאינספור הצקות יומיומיות של גניבות, פרוטקשיין (120 שנה וההיסטוריה משכפלת את עצמה שוב ושוב). על הסיסמה שלו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". לחשוב מה אומרים היום צאצאיהם של אנשי הארגון והמתיישבים עליהם הגנו בתל עדשים, בית אלפא, והמושבות ה'קטנות' חדרה, ראשון לציון, פתח תקווה ועוד… שיושבים היום על אדמותיהם לבטח (טוב, קצת פרוטקשיין לא יעכיר את השלווה שלנו).

אנחנו עדיין שם. נאבקים על עצם קיומנו. על אותן האדמות שמשנת 1882 עם גל העלייה הראשונה עוד לא מקובל שיהיו בידי יהודים, לא 1967 ולא 1948. על זה שעדיין רואים בנו  כ"ואלד אל מיתה" (ערבית: כמי שדמם מותר), וברכושם – כהפקר (מתוך ערך 'השומר'. ויקיפדיה).

ואנחנו לא שם. כי אחרי כל זה. ואחרי שרציתי להרגיש את זה. אחרי ששוב הדגשתי בפני עצמי מול מה אנחנו נצבים, עכשיו זה הזמן לכתוב שברוך ה' אנחנו נמצאים בעולם אחר. יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו כוחות ביטחון, יש לנו כלכלה וחברה. אנחנו חיים בדור של גאולה. לבעל הנס קשה להכיר בניסו. כי גם אלו שמימין, גם אלו שמשמאל וגם (הרוב?) האדיש חיים כבר בעולם אחר. קשה לחיות בתודעת מלחמת קיום יום יום. ולכן, אנחנו רוצים שהמנהיגים וכוחות הביטחון יחיו בתחושה הזאת, שיטפלו הם בעוולות הבטחוניות והבטחוניות - כלכליות. ושהתחושה היא אחרת, זה קשה מנשוא. קשה, אבל חלק מרכזי מההכרה בתהליכי הגאולה היא לקדש את מלכות ישראל, גם אם קשה לנו עם מה שהיא עושה או לא עושה.

אז המשימה היא להיות קנאים לישראל. לעם, לארץ לתורה. קנאה שורפת ובמה שנשמע כמו פרדוקס, שמביאה שלום. לא רק בגלל שהרתעה היא כלי חזק בהבאת שלום מול אומות העולם (ולא רק…), אלא, רצון להביא שלום וצדק לכולם. זו לא סיסמה נבובה אצלנו. זה מרתיח איך לא רואים את זה אצלנו. במגזר, בעם. ואיך בעם לא רואים את ההקבלה שרואים אותנו במגזר כמו שהגויים רואים את כל היהודים... איך אנחנו נתפסים (או מוצגים) כאלימים וגזענים. יש בזה בוודאי (אוטו)אנטישמיות, אבל עכשיו אני עם המבט פנימה, על דיוק הדרך שלנו ועל האחריות שלנו להראות וללמד אותה.

השבת נקרא על הקנאי, שהרג, אל מול מנגנוני השלטון והבטחון שלא תפקדו וזכה, לא לצל"ש צבאי או למעמד של גיבור מלחמה, אלא, דווקא, לברית של שלום. על הדיוק בכוונה ובתזמון שהפרידו בין דינו להקרא רוצח שיזכה לגזר דין מוות, למעמד של מושיע ישראל.

והפעם, הבאתי, בסוף הדברים, את פירושו של הרש"ר הירש (ההדגשה בקו תחתון שלי) שהיה דווקא נגד לאומיות יהודית, אבל הד דבריו נשמעים באזניי לפי ענייני השעה. כאילו הדברים נכתבו היום, כשמחנה (בארץ ותנועה כלל עולמית) מסוים מדביק לעצמו ומנכס לעצמו את הרצון בשלום והופך את האחר לקנאי, ל'פרא אדם' (פרופסור מסוים ושחצן על השר איתמר בן גביר), לרודף דם ומוציא אותו מחוץ לדיון הלגיטימי.

מבקש לחזק את עצמי בקנאה לכל מה שחשוב לי. לעוול הכי קטן שנעשה לי ובטח למי שחשוב לי, לעוול לאדם, לאומה, לתורה ולארץ. להרגיש את הקנאה, אבל לדייק כל כך בכוונה, בתזמון ובמעשים, כדי לעשות איתה שלום.

שבת שלום,

איתן.

פינחס – ביו״ד זעירא. ייתכן ששמו המקורי היה ״פנחס״, אך לאחר מעשה גבורתו נתווספה יו״⁠ ⁠׳ד לשמו, ומאז והלאה הוא נקרא ״פי נחס״ – ״נחס״ היינו ״נחץ״ (עיין שמואל א׳ כא, ט) – כדי לבאר ש״פי [היינו פי ה׳] נחץ [דחף] אותו לכך״, הוא היה ״נחוץ״ [נדחף] למעשה על ידי פי ה׳. שכן הקנאות לדבר ה׳ היא לבדה הייתה הסיבה למעשהו: ״בקנאו את קנאתי״.

בְּקַנְאוֹ … ״קַנֵּא״ בבניין פיעל פירושו: לתבוע את דינו של דבר שאדם קיבל על עצמו לדאוג לקיומו. ״קָנָא״ בבניין קל מבטא בעיקר הלך רוח פנימי: אדם מקבל בלבו לעמוד לימינו של פלוני ולראות את עניינו כאילו הוא שלו.

ניקוד זה של בניין קל מרמז כאן, שמעשה פינחס לא היה רק הצגה כלפי חוץ, אלא נבע מרגש פנימי עמוק, שכן הבגידה בדבר ה׳ הייתה לו כבגידה בעניינו שלו.

בקנאו וגו׳ בתוכם ולא כליתי וגו׳ – פינחס תבע את זכויותי, וכפה את קיומן בקרב העם, ובכך הציל את האומה כולה מהכליה שהייתה פוקדת אותה אילו נאלצתי לתבוע את זכויותי בעצמי.

חברה שאין בה מי שמוסר נפשו למען דבר ה׳, הרי היא אבודה לה׳, ובכך אבודה גם לעצמה ולעתידה; שכן נשתכחו ממנה זכויותיו של ה׳ עליה (השווה פירוש, שמות לב, יד). הדבר נכון במיוחד לגבי חברה יהודית, בישראל, אשר עצם קיומה תלוי בתיבת ״לי״, שאותה אמר ה׳ על ישראל, ובכך הקדיש כל אחד ואחד מישראל, ואת כל בחינות קיומו של ישראל, להיות שלו. לנצח נצחים יתבע ה׳ את זכות קניינו בישראל. ישראל הוא ״של ה׳⁠ ⁠״ – או שהוא חדל מלהתקיים.

פינחס לא היה אלא אדם אחד, והמעשה אשר עשה לא היה אלא מעשה אחד של איש חיל; ואף על פי שהיה יחיד בקרב עמו – הציל את כל האומה.

(יב) לכן אמר וגו׳ – לא ״אמר לו״ או ״אליו״, אלא הכרז זאת בדרך כלל, כדי שכולם יידעו וישיבו אל לבם: ״הנני נתן לו את בריתי שלום״!

…כאן הפקיד ה׳ את קיום ההרמוניה העליונה של השלום דווקא בידי אותה רוח ואותה פעילות, אשר אנשים חסרי מחשבה – הדואגים לעטוף את חוסר־המעש והזנחת החובה שלהם באיצטלא של ״אהבת השלום״ – רגילים להוקיע ולגנות כ״הפרעת השלום״. שלום הוא דבר יקר, שהאדם מחויב להקריב למענו את הכל, את כל זכויותיו וקנייניו; אך לעולם אסור להקריב עבורו את זכויותיהם של האחרים, ואת מה שה׳ הכריז עליו שהוא הטוב והאמת. שלום אמיתי בין אנשים ייתכן רק אם כולם בשלום עם ה׳. המעז להיאבק באויבֵי מה שהוא הטוב והאמת בעיני ה׳, הרי שעל ידי עצם מאבק זה הוא אחד הלוחמים למען ״ברית השלום״ בארץ. לעומת זאת, מי ש״מוותר על כל נכסיו״ ללא מחאה, למען מה שנראה בדמיונו כשלום עם הבריות, ומאפשר להן לעורר מדנים עם ה׳, הרי שעל ידי עצם אהבתו את השלום הוא פועל בשותפות עם אויבי ״ברית השלום״ בארץ. מה שהציל את העם לא היה חוסר האכפתיות של ההמונים, ואף לא דמעות הצער שזלגו מעיני אותם שעמדו מנגד בפתח אוהל מועד. היה זה מעשהו האמיץ של פינחס שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה׳ ותורתו, ובכך השיב את היסוד לשלום אמיתי.

…אולם הוי״ו של ״שלום״ היא ״וי״ו קטיעא״ – לרוב הדעות, היינו וי״ו שבורה. שכן הברית של פינחס היא שלום שהושב לשלמותו. במקום שנדרשת קנאותו של פינחס, השלום נשבר. ומאבקו של פינחס מכוון להשבת השלום האמיתי; הוא נלחם כדי שה״שלום״ שוב יהיה ״שלם״.