שמיני תשפ"ג

 בס"ד

אנחנו רוצים שהם יביעו את עצמם, ייזמו, יתחברו לאמת הפנימית שלהם, יביאו לידי ביטוי את הכישורים והיכולות המיוחדות שלהם וגם שיעשו כבר מה שאומרים להם. שיעמדו בזמנים. בהתחייבויות, במשימות, בחוקים ובכללים. אנחנו משדרים את השדר הכפול הזה, לפעמים בלי לשים לב, לפעמים אנחנו מודעים לפער הזה וחיים איתו בצורה כזאת או אחרת. נותנים לעצמנו סיבות מסיבות שונות, חלקן מרגיעות אותנו, חלקן פחות. אנחנו משדרים את המסר הכפול הזה, כי אנחנו חיים אותו בעצמנו.

אנחנו יודעים עד כמה הגבולות חשובים. שיעורים ראשונים בהורות, בהוראה, בחברה. לייצר גבול פנימי, היכרות עם עצמי, שמירה על עצמי, יכולות, מאוויים, מסוגלות… גבול חיצוני שמאפשר לחיות יחד. גבול ביני לבין האחר, גם הוא עוזר לי לשמור על עצמי. בגבול יש גם משהו שמאפשר חופש, לדעת מה בתחום אחריותי, מה שייך למישהו אחר, מאפשר להניח לדברים שמחוץ לגבול שלי. יש בזה משהו מרגיע. אז כן, זה חשוב לנו כחברה, בכיתה, בבית, אבל לא פחות חשוב לפרט. לתלמיד. לילד (לקחתי רעיונות מהאתר "מקום", שם העניין הוא פגיעות מיניות, אבל נראה לי שהעקרונות מתאימים גם באופן כללי).

אנחנו יודעים עד כמה הגבולות, במיוחד אלו שמושמים בחברה, כשמם כן הם, מגבילים. טשטוש אינטיליגנציות, רצונות, יכולות. התנגשות של תהליכים נפשיים עם המציאות שמציבה דרישות לא מותאמות למקום הנפשי, הרגשי ואפילו הפיזי של פרטים בחברה. רובנו נכנסנו למסגרות שמחוץ למשפחה בגיל 3 חודשים (לזו המשפחתית מגיל 0) ונצא מהם לגמרי כנראה רק בסוף החיים. נכנסים למסגרות, בונים אותן בעצמנו. לכל מסגרת הגבולות שלה (גם הם ב'צבעים' שונים. גבולות אדומים / ורודים / לבנים, כמו ששמעתי מיועצת ארגונית), החוקים שלה.

כתמיד, לא באתי לחדש או להציע פתרון קסם, אלא, מוּדעוּת. וגם, לדבר על מה שמעסיק אותי.. אני חושב שראוי שכל מסגרת תעסוק שוב ושוב, על אף שזה נראה כאילו הנושא נטחן מכל כיוון, בשאלת הגבולות אל מול צרכי הפרט. לדעתי, הכיוון צריך להיות גבולות חזקים ששומרים על המסגרת ('אדומים') ונותנים סדר וביטחון אישי ובתוך המסגרת הזאת, לחשוב ולהמציא כל הזמן מנגנונים של גבולות גמישים ומשתנים, שרואים את הפרט. נוסף על זה, לשחרר, ככל שניתן את ההסללה המחשבתית, לעזור ליצור כלים לתוכן שיבוא. מאחר וכל אחד ייצור כלי קצת אחר, גם התפיסה וההבנה יהיו אחרים ומותאמים יותר וראוי שלא נפחד מזה. לפעמים נדמה לנו שככה אנחנו מבלבלים אותם, אבל, האמת, לדעתי, שחסרה לנו אמונה…

בשם אמו"ז ז"ל ע"פ אשר לא צוה אותם. ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהיה חסר הציווי. ויש ללמוד קו"ח [קל וחומר] מדה טובה מרובה א"כ [אם כן] מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש [ויש לומר מה שכתוב] שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נקרא יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך. ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא צוה ה' נק' שתויי יין נכנסו. ועפי"ז נפרש טובים דודיך מיין. כלומר התדבקות והתקרבות ה' אשר קרבנו אליו טובים מכל השגת שכל האדם [שפת אמת, שמיני, תרל"ו]:

קריאה ראשונית של ה'שפת אמת' הזה, נתנה לי רושם של גבולות חזקים. אדומים. אנחנו חיים בציווי מתמיד. ובני אהרון שחרגו מהציווי הזה, אחת דתם להמית. גם אם לא יודעים את טעמו של הציווי, יש לציית לו באופן מוחלט. בהמשך, כך אני מבין, כבר יש ריכוך. יש עניין להבין את הטעמים של הציווי, על אף הסכנה בפריצת הגבולות, בשתיית היין הטוב הזה של ההבנה. 

'אם כבנים, אם כעבדים'. הזוהר לפרשת 'בהר' מביא את ההבדל העקרוני. הבן יכול, רשאי ואפילו מחויב לעיין בגנזי אביו, להבין את דרכו, להבין את מצוותיו, לעומת העבד שאינו רשאי ועליו לציית ציות מוחלט לאדונו. אז קודם בחינת בנים. בוודאי בדור הגאולה. לא לחינם בא הסימן שאלה הגדול שנקרא 'חילונות'. כבר לא רוצים להיות עבדים. רוצים להיות בנים. ואם אין תחושה של בנים, אז כבר לא מגיעים אפילו לליל הסדר (אותו בן חמישי שאליהו מוצא מחוץ לבית ותפקידו, ולא פחות תפקידנו, להחזיר הביתה - והשיב לב אבות על בנים, דווקא בנים, גם אלו שיצאו).

ה'שפת אמת' מביא את הנוסח של ברכת המצוות. 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו'. הקדושה, כך נראה לי פירושו, היא הציווי. ועלה לי בראש משהו קצת אחר. לכאורה יש כאן כפילות 'במצוותיו וציוונו', אפשר אולי היה לומר 'אשר קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה', למה להוסיף 'וציוונו'? ואולי, אפשר לומר שהקב"ה 'קידשנו במצוותיו', נתן לנו יכולת להתקדש במצוותיו, על ידי שנבין אותן, נעמיק בהן, נמצא בהן את הקדושה, דרך כלי הרגש והשכל שלנו, גם האנושיים הכלליים וגם איך כל מצווה פוגשת כל אחד ואחד. ואם לא הבנו, לא התחברנו, לא הצלחנו להתקדש, עדיין קיים 'וציוונו', עדיין צריך לשמור על ציווי המלך, על הגבולות.

שבת שלום,

איתן.