בס"ד
לא מעט אנשים חשבו, אמרו וכתבו בציניות (או, לפחות, בחצי ציניות) שמה שנדרש בעת הזאת הוא ביטוח צד ג'. אויב מבחוץ. איום קיומי שמפורר מחלוקות (או לפחות דוחה אותם עד הרגיעה הבאה). אז הנה, קיבלנו. בזמן כתיבת שורות אלו, העימות המתקרב עדיין בעצימות נמוכה, אבל, כל רגע הכל יכול לקרות ולהתלקח למימדים שלא ניתן לשער מראש… אם כי, הפעם, אני חושב, שגם הלכידות האוטומטית המוכרת בזמן מתקפות מבחוץ, תצטרך לעמוד למבחן. לכידות אל מול האויב מאפשרת אורך רוח ו'נשימה' ארוכה יותר במהלכים מלחמתיים. אני חושב שמה שנפגע הפעם אלו התנאים שכבר הונחו מראש ללכידות הזאת באופן כללי ולגיטימציה לממשלה נבחרת באופן כללי.
כל אדם, ברמה כזאת או אחרת, מבקש אישור מהסביבה. מבקש לגיטימציה למעשיו. בקצה האחד של הסקאלה אנשים נידפים ברוח, חוששים מכל מבט או תגובה, מחפשים לגיטימציה לעצם קיומם. בקצה השני נמצאים בעלי עור הפיל (או חסרי הרגש). בטוחים כל כך, נראים חסינים כל כך, לא עוברת אליהם פנימה (כמעט) שום ביקורת. בכל החלטה שאנחנו מקבלים בחיים יש מימד של השפעה שקשור למיקום שלנו על הרצף הזה באותה השעה. המודעות לרצף הזה חשובה. המודעות לחלק הזה חשובה.
לתת מקום. לגיטימציה. אישור. להתעניין. באמת. זו אולי המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת. הקשבה. מילים בודדות. מעשים קטנים. משנים, כך נראה לי, גם מציאות מורכבת, במיוחד מאחר ומצוקה באה הרבה פעמים, מתוך ערעור של המקום שלי, הלגיטימיות שלי. זה לא טיפול של 'זבנג וגמרנו', זה סם חיים שיש לתת בקביעות, לקבל בקביעות. מחייה זוגיות, מצמיח ילדים, תלמידים, חברים. קשה לתאר במילים. יש משהו שמשתחרר בגוף, מזדקף, ברק בעיניים ומן אנחת רווחה כזאת. אפשר, גם עם הקושי להמשיך הלאה.
בינתיים שָקֶט. שֶקֶט יחסי. יש בו גם אכזריות בשקט הזה, כלפי אלו שהותקפו, לצערנו הרב גם אלו שנרצחו. התיק למילואים מוכן, אבל נראה שלפחות את השבת נמשיך לעשות בבית. ושוב, נפנה פנימה את המבט. האם עכשיו, שכמעט כל אחד מהמחנות הרגיש באיזה שהוא מקום נקודה של שבר, האם נוכל להזדהות? האם נוכל לתת לאחר, עם הויכוח, מקום.
צא ולמד מה ביקש לבן כו' פרעה לא גזר כו'. בא לפרש כי גלות מצרים היה רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והיה העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וזה שכתוב שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל: [שפת אמת, פסח, תרל"א]:
לבן ביקש להשמיד את הכל. אין מקום לזרע יעקב. מהרגע שיעקב בחר לעזוב את חרן ולא להטמע שם. לבן חושב שמבחינתו לא יהיה לרעיון ההתבוללות שלו, או הקוסמופוליטיות שלו מקום, אם משפחת יעקב תשוב לארץ כנען, לציונות. או הם או אנחנו.
את המתח הזה שברה גלות מצרים. נעשה שם בירור של זהות. בירור כואב שמתוכו מתברר התפקיד של עם ישראל. פרעה רצה שהמצריות תהיה הזהות השלטת ולבלוע לתוכה את ה'נקביות' הישראלית, את הסגולה. מתוך היציאה משעבודו התגלה כי המטרה של בני ישראל היא להיות בבחינת 'זכר'. השפעה על כלל האומות, לתת להם מקום. זה כבר לא 'הכל או כלום', 'או אנחנו או הם'. המטרה של יציאת מצרים הייתה… יציאת מצרים. שהמצרים ייצאו מתוך העולם הדטרמיניסטי - טבעי - אלילי שלהם. שייצאו אחרי בני ישראל. זה לא קרה. בינתיים. אנחנו עסוקים בזה 3,000 שנה והקמת המדינה היא דחיפה גדולה בכיוון.
דווקא מתוך הבנה כזאת, אפשר לראות איך יש מקום לשתי התפיסות הכאילו מנוגדות היום בעם. הלאומית והאוניברסלית, על כל ההשפעות הנלוות בתחומים המדיניים - חברתיים - כלכליים. יש מקום גדול ללאומיות, ל'פרסונליות' של העם, כי, מתוך זה, אנחנו רוצים להשפיע על המרחב הכללי. הן זה שבתוך גבולות המדינה והן זה שמחוצה להם.
ב'מסע המחנות' של הרב קוק הוא מדבר על הכוחות המנוגדים האלה, יוצא נגד ההגדרות הדיכוטומיות, נותן מקום לכולם, ומסיים במשפטים הבאים:
נתודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה נושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
("היסוד" גליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג)
שבת שלום ומועדים לשמחה,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה