בס"ד
בית בטבריה. מהמקומות שאתה מגיע אליהם רק עם אמבולנס. שעת ערב. שאריות ארוחת הצהריים יבשות על שולחן האוכל. בסלון פזורים משחקים, כריות ובגדים. כאשר אתה אורח קרוא לעת חירום, אתה רואה גם את החדרים הפנימיים… והמולת ילדים קטנים, כנראה ממשפחות שונות ואשה אחת על כל אלה וברגע כזה של אירוע רפואי, מצטרפת שכנה / חברה שבאה לעזור (יש גבר בסיפור? לא יודע. בשעת ערב מוקדמת, הוא עוד לא היה). את רובה של האנמנזה (התשאול הרפואי) נותן לי (די במדויק) ילד כבן 12, שכבר מבין דבר או שניים על ההבדל בין פרכוס אמיתי למשחק תשומת לב של אחותו האפילפטית.
אסיפת הורים. אחת האמהות, שמזהה שלא באתי רק להעביר 'חומר' לבגרות, ספק שואלת אותי, ספק אומרת לי (או, לפחות זה מה שאני שמעתי ממנה), עד כמה בטח קשה או מורכב להתמודד יום יום עם המציאות בה אתה צריך לעמוד כל יום מול נערות שמביאות אל תוך השיעור, גם אל ההפסקות, מורכבויות וקשיים שהן הרבה מעבר ל'כן או לא מבינה את החומר הלימודי'. הן כבר לא חונקות את הקשיים כבעבר, פחות מדחיקות, אלא, מנכיחות את הקשיים באלה באופן גלוי יותר או פחות מולנו. תתמודדו. (תעזרו!).
בית בטבריה. ומה על האם? נראית ידועת התמודדות, אבל, כשאני מוריד שיפוטיות של אורח חיים אחר, נראית לי שמחה, גם בהווה הזה, שלי, אולי, נראה קשה או עצוב. נראית לי שמחה בילדים.בחיים. נראה לי שהילדים רואים בה דמות אמהית גדולה, מקום שהם יכולים לגדול בו. נראה שיש שם משהו מלוכד, גם, אם, לפעמים, את צריכה לעשות את עצמך מפרכסת כדי לקבל יותר תשומת לב…
אסיפת הורים. הרימה לי להנחתה. גיליתי לה את הסוד. משלמים לי לעשות את מה שמתאים לי. את מה שמגדל גם אותי. זה דורש לא מעט. בתוך השיעור והרבה מחוצה לו. זמן, מחשבה ויצירה. יצירה של מרחב מכיל. סביבה שאפשר לחיות בה, סביבה שאין בה מחנק, סביבה שאפשר להגיע אליה עם המחנק, ולנשום. סביבה שאפשר לגדול בה. זה כולל אינסוף פעולות קטנות, יום יומיות המכוונות לאותו המקום. איפה אתה יושב בהפסקה, האם אתה מישיר מבט, האם אתה רואה, האם אתה מוכן לשמוע. אתה מנסה כל הזמן לכסות, לעטוף ולאפשר. באורח פלא, אתה מוצא את עצמך, עטוף לא פחות. מקבל בעצמי ברכה.
יברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפי' הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם….[שפת אמת, ויחי, תרל"ז]:
מה מברך יעקב את יוסף? את ברכת הנערים עצמה, עונה ה'שפת אמת'. "המלאך הגואל אותי יברך הנערים" היא גם ברכה לאביהם. הברכה, ההמשכיות לעתיד, אבל לא פחות, גם בהווה עצמו, היא דו - כיוונית. מההורה לנוער ובחזרה. אתה יוסף המשביר, המחלק, הדואג, הנותן. אבל את המקום שלך בעם ישראל, בשבטים, את ההמשכיות, אתה תקבל מהבנים שלך.
אתה, ההורה, המורה, החבר, תכין את הים. את הסביבה שבה אפשר לגדול. לפעמים זה ים שצריך לכסות, להגן, להרחיק, להסתיר. בוודאי שצריך שיהיה בו אור ותנאי מחיה נאותים. את החיים, את ההתעוררות ייתנו הדגים. הנערים. הילדים. מי שנתת לו. הים שלך, יתמלא בחיים שלהם.
הם מצפים לזה, כותב ה'שפת אמת'. הם משתוקקים. לכל טיפה. אתה רק צריך לראות את זה מבעד למסכים. היום, למילה 'מסכים' יש משמעות כפולה של הסתרה וכיסוי, וגם פה עלינו המחנכים למצוא את הדרך להגיע אליהם (גם) דרכם. גם ההשתוקקות עצמה היא מנוע דו - כיווני. אם תגלה אותה, אם תאפשר אותה, המרחב שלך להם, ים המרחב שלך עצמך, יתמלא חיים, תגלה את ההשתוקקות שלך.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה