בס"ד
המינונים והסדר של חגי תשרי עושים לי טוב. ימי דין, ימי שמחה. טוב, אולי הייתי מגדיל את המינון של סוכות, אבל לא מתלונן. סוכות. שבוע של מנוחה אמיתית בצל הסוכה (במיוחד אם אתה מורה בחופשה…), אפשר ממש לטעום את ענני הכבוד. הירוק של ארבעת המינים, אוויר בניחוח סתיו והרבה אפשרות לשקט והפניית המבט פנימה. לחשוב, מחוץ לבית, על הדברים החשובים שאתה רוצה שיהיו בתוכו. שני אתגרים מגיעים אחרי 21 הימים הראשונים של תשרי. שמחת תורה ותקופת "אחרי החגים".
שמחת תורה מאתגרת אותי באופן אישי ומאתגרת את הקהילה. באופן אישי, האופן בו אני מרגיש ומבטא את השמחה בתורה, שונה מהאופן בו החג נחגג באופן "רשמי". התורה משמחת אותי בחכמה שלה, בעומק שלה, בהנחיה שלה, באופן שבו היא ממלאת לי את הראש והלב, בדרך שהיא מנחה אותי ובאופן שבו היא מדריכה אותי להנחות אחרים. מתוך הקשיים, מתוך הקושיות, עולים הבירורים הכי משמעותיים שנוגעים ברגעי היום יום וברגעים הגדולים של החיים. על זה שמחתי. ותסלחו לי שאני מחוץ למעגל הרוקדים…
ברמת הקהילה, אותו אופן מסורתי המשלב ריקודים גבריים ותפילה ארוכה, מאתגר את אלו המתקשים לעמוד באורך התפילה ומדירה את רגלי הנשים מהחג שאמור להיות הקצה והשיא של התהליך, אותו העביר אותנו הקב"ה באותם 21 יום שקדמו לו. אפשר לכתוב פוסט ארוך בנושא הזה ופה אני רק רוצה לציין את הקהילות (שהולכות ומתרבות ב"ה) שבחרו לקחת אחריות על עצמן. שבחרו להבין, באמת, 100% מהקהילה שלהם. זה לא שהם "נותנים" מקום לכולם, הם מבינים שאין חלק "שנותן", ש"מאפשר", אלא, בָּנוּ סדירויות וּשְגָרוֹת כדי, שבאופן טבעי, כל אחד ואחת יוכלו להביע את מלוא החיבור והשמחה אל התורה (וכן, במסגרת ההלכה…). סיפור בראשית מלמד אותנו שהאשה קשורה יותר מהאיש למקור, לגן עדן. האדם גורש, האשה לא (תקראו את הפסוקים). מבחינתי, הלימוד הזה, הוא חוויה יום יומית. אני רואה את זה אצל אשתי, נעמה. אני רואה איך חיבור אל התורה יכול להיות כל כך עמוק בנפש, כל כך טבעי וחי. איך עולם התורה במובן הרחב שלו, יכול לרוץ בין גובה השכל לעומק הרגש, להתעלות ולחדור לנימים העמוקים ביותר, בדיוק כפי שצריך להיות. זה (גם) לימוד גדול שלמדתי ממנה. השנה, זכתה גם בתי, רעות, לאחר שהגיעה לשנת בת המצווה שלה, לעלות לתורה ולקרוא בה. אני מאחל לה (ולכן) שהמחסומים שטבעה בה החברה יישברו וגם היא תפנים את עומקה של התורה ותגדל בה.
וקצת על אתגר אחרי החגים. איך אתה חוזר לשגרה. מה אתה מביא אליה. את השמיים ואת הארץ. לפעמים האתגר הוא "שכחת" רוח החגים ושקיעה בארציות, כאילו ארזת יחד עם קישוטי הסוכה את כל ההצהרות הגבוהות מהחגים. הצהרת על השמחה בתורה, איפה חיי הרוח באים לידי ביטוי בלוח הזמנים שלך? תורה, תפילה וצדקה? איך אתה מאמין ומעניק משמעות של תורה ליום העבודה שלך? להתנהלות שלך בבית ובחברה? ולפעמים, דווקא, האתגר הוא הזלזול במעשי היום יום, הרצון להשאר בשמיים. ושוב, מכיוון אחר, אפשר להגיע לניתוק בין חיי הרוח לחיי המעשה, בכל מה שצריך לעשות בבית, במה שצריך לעשות בחיים. וזה הפתח ל"חג" הקרוב, 'ראשינו בעמקי תורתה כפינו ברגבי אדמתה' שרים בבני עקיבא, לחבר שמיים וארץ.
השבח בבריאת שמים וארץ דכתיב ראו מי ברא אלה כו' היא הפלא איך שיוכל להיות מתפשט כח הש"י לדברים גשמיים. וזה לשון בריאה מה שמתגלה ומתפשט לחצונות העולם [שפת אמת, בראשית, תרל"ד]:
בספר ה'כוזרי' מתאר רבי יהודה הלוי כיצד מלך כוזר מזלזל בחכם היהודי כאשר, בהצגת האמונה היהודית, הוא משמיט את העובדה שהקב"ה ברא את העולם. הרי מה יכול להיות שבח גדול מזה?
ר' יצחק אותו מביא רש"י בפירושו על הפסוק הראשון בתורה, שואל 'מה טעם פתח בבראשית?' גם הוא, שֹם בהנחת היסוד של השאלה, שנשמעת מוזרה, הרי למה לא להתחיל מההתחלה??, שבריאת העולם היא לא הדבר המרכזי שיש לנו לספר לעולם.
ה'שפת אמת', לפי הבנתי, גם הוא 'מחפש' פלא לבריאה. כאילו, שיצירת כל הגלקסיה יש מאין היא לא פלא מספיק. הפלא האמיתי, הוא מבאר, הוא 'אחרי החגים'. אנחנו לא יודעים מה הקב"ה עשה 'לפני' הבריאה, אבל בששת ימי המעשה שלו, הוא הטביע בעולם את היכולות לחבר שמיים וארץ, זו המשמעות של המילה 'ברא'. ואת היכולת הזו הוא טבע בעולם, ממש באותו זמן שהוא גם הפריד בין השמיים והארץ, הגדיר אותם כל אחד בנפרד. ואז, ביום השישי, רגע לפני ה'מנוחה' שלו, הוא ברא את האדם והפקיד בידינו את המשימה לחזור ולחבר אותם. בכוחנו ממש. לחבר שמיים וארץ.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה