בס"ד
חשוב לישון מספיק. לא צריך להיות מדען גדול כדי להבין את זה (אבל אפשר לקרוא על זה בקצרה באתר של מכון ויצמן). כמה חשוב גם לחלום, בשינה, בהקיץ (על זה צריך לכתוב בהרחבה בנפרד). כולנו מרגישים את ההשפעות הפסיכו-פיזיולוגיות (נפש - גוף) של פחות מדי שעות שינה או שיבושים והפרעות בשינה. את ההשפעות המיטיבות של שינה סדירה הרגשתי כאשר השתחררתי מהצבא וכאשר עברתי מעבודת משמרות במד"א לעבודה בהוראה (וגם כאשר מרשים לטלפון הנייד לנוח בלילה…). העולם נהיה פתאום מסודר יותר, יציב יותר, חד יותר, מחולק ל"ימים אמיתיים", התחלה, אמצע, סוף.
חשוב להפסיק לישון. לחלום יותר מדי. להעביר שעות, ימים ושנים במצב חצי - מת הזה. בזבוז של זמן. כמה זמן בזבזנו בשינה. תחשבו על הדברים שגורמים לכם לא לישון. לא מתוך בזבוז של זמן, אלא, בגלל אותם מצבי נפש קיצוניים. בצד אחד נמצאות הדאגות, נכון. אבל, בצד השני, גם התרגשויות, שמחות, רעיונות שמפוצצים את הראש, תכניות שרצות במוח. ועשייה. למי יש זמן לישון? יש כל כך הרבה מה להספיק… כאשר התקדמתי, מבחינת הבנה וחיבור פנימי, בעבודת ההוראה, הבנתי כמה ישנתי. כמה, זמן, אפילו כשעשיתי דברים חשובים, העברתי בשינה.
כן, ערבבתי כאן, בכוונה, בין השינה הפיזיולוגית, הטבעית, למצב של "שינה" כמצב נפשי של חוסר חשק, חוסר עשייה, של 'מעבירים את הזמן'. מתקיימים. אחת השאלות הפילוסופיות הבסיסיות היא האם, בכלל, הקיום שלנו אמיתי, או שאחנו חיים בחלום מתמיד. הפילוסוף רנה דקארט, פתר אותה, לכאורה, בהוכחת ה"קוגיטו" שלו. 'אני חושב (או, מטיל ספק), משמע, אני קיים'. האם זה משכנע? אחרי הסרט 'המטריקס' אני לא כל כך בטוח (ומי שעוד לא ראה, זה הזמן). אבל, בסופו של דבר, זה לא ממש משנה. לכולנו, תחושה פנימית חזקה של חיים ומי שמטיל בזה ספק, מגלגלים אליו עיניים במקרה הטוב, מאשפזים אותו בכפייה, במקרה הפחות טוב.
אז אחרי שפתרנו את שאלת הקיום האנושי, נשאר "רק" לבחור איך אנחנו חיים. כמה מתוך החיים אנחנו מעבירים ב'שינה' וכמה במצב של עוררות, של עשייה. מה אנחנו בוחרים שיגרום לנו לחוסר שינה, עם או בלי מרכאות. כמה חלומות אנחנו מעבירים למצב המודע שלנו וכמה אנחנו משאירים לחלומות בהקיץ. השונות בין אנשים בהקשר הזה היא לא גנטית. אנחנו בוחרים מהיכן לשאוב את השמחה שלנו. את מה שמדליק לנו את העיניים, את הנשמה ואנחנו בוחרים מה והאם לעשות עם זה. אני חושב, שאולי, זה תפקידו היחיד של איש החינוך. להגיד להם (באינסוף דרכים) 'קומו. פקחו את העיניים. תתעוררו. מצאו את הבאר ממנה תשאבו את הכוחות לממש את החלומות שלכם'. ו…"זהו". ואז נשאר רק להתפלל שהם לא יחזרו לישון.
שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:
הקב"ה הוא המשכים הראשון. עורר את "גוש האדמה", את גוף האדם הביולוגי. ההשכמה של היהודי מִשְּנָתּוֹ מתחילה בהודיה על אותו מעשה שהתחיל לפני אלפי שנים ומתרחש בכל יום. בהשכמה הזאת נתן לנו אלוהים את צלם האלוהים שבנו. את הדמיון שבין הבורא לאדם. הבחירה החופשית. היא 'נעלמת' כשאנחנו עוצמים את העיניים ואנחנו מתעוררים איתה בכל בוקר.
היא המאפשרת לנו לבחור האם לישון או לחיות. בעזרת כוחות השכל והרגש אנחנו יכולים להכיר את החלומות שלנו, את מי שאנחנו ואז לא לישון. להיות ערים לכוחות האלה, לתכנן מה לעשות איתם. להיות ערים ומודעים למה שאנחנו יכולים ללמוד ולקבל, איך אנחנו מתמלאים. ועם הכוחות האלה, עם החלומות, לקום ולעשות.
ה'שפת אמת' מביא כדוגמה את משה רבינו. בעלותו לשמיים הוא לא נרדם. איך אפשר? יש לי 40 יום וכל שנייה חשובה! זה תפקיד חיי! זו המשימה שלי! ממשיך ה'שפת אמת' ומדייק בפסוקים לחג הסוכות - "שבעת ימים תחוג לי בשנה" - שבעה ימים מלאים, אל תבזבז בהם שנייה, קח מהם כל מה שאתה יכול, רגע לפני ימי החול, שלא תכנס לשנת חורף. תשתמש בכלי של השמחה שהחג הזה מביא איתו. ואולי, גם הפוך, כשתהיה ער באמת - זאת הדרך להיות שמח.
הרבה לפני דקארט, שלמה המלך, כתב ספר פילוסופיה מורכב. מגילת 'קהלת' אותה נקרא ב"ה מחר (לפחות אחינו האשכנזים) בה מופיעות שאלות הקיום האנושי הנדונות בה מכמה היבטים. במבט שטחי הוא נראה פסימי, אבל לכל אורכו, הוא מעביר את המסר האופטימי:
כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא (קהלת, ה',ו').
במילים של ימינו - תפסיק להתפלסף, תפסיק לתת לעצמך תירוצים של עצלן המאפשרים לו ללכת לישון, תתאמץ ותגיע ליראת אלוהים.
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם (?) בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (!).
מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה (?) בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל (!).
את הניקוד - פירוש הזה קראתי בספרו של הרב אבינר על המגילה. ומאז, אני משתדל, זה הסטטוס…
שבת שלום ומועדים לשמחה,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה