האזינו תשפ"ג

 בס"ד

אפריל 1948. שלושה שבועות לפני טקס הכרזת המדינה ועדיין אין מסמך מכונן לחתום עליו. פנחס רוזן שיתמנה בהמשך לשר המשפטים הראשון הטיל את המשימה על עו"ד מרדכי בעהם. מכאן התחיל המסמך שנשען על רוח מגילת העצמאות האמריקאית ומסמכים נוספים לעבור תיקונים ושיפורים עקב התנגדויות, ביקורות ודיונים רבים, עד שְלְיָמִים, אמר פרופ' אליעזר שבייד "שהנס של 1948 לא היה שהצבא הקטן והחלש ניצח את צבאות ערב, אלא שכל כך הרבה יהודים הסכימו לחתום על אותו מסמך"...

אחד הויכוחים נגע בשאלת "נוכחותו" של אלוהים במסמך. הגרסה הראשונה של בעהם, אשר התייעץ עם רב קונסרבטיבי(!), הייתה "דתית" מאוד ברוח המסמך האמריקאי וְשֵם אלוהים והבטחותיו לעם ישראל הופיעו בו לא מעט. גרסה זו עוררה התנגדות רבה מהכיוון הציוני החילוני שביקש להוריד ממנו את שם אלוהים לחלוטין. לגרסה מצונזרת זו התנגדו הדתיים, עד שבסופו של דבר, רוח הקודש שליוותה את בן גוריון הורידה מהמסמך חלקים מסוימים (למשל תכנית החלוקה) ובמקום שם אלוהים נשאר הביטוי הנייטרלי, "צור ישראל", אותו ניתן לפרש גם כשם האלוהים וגם ביטוי לכוחו של הפלמ"ח (ע"ע "נס לא קרה לנו"). כך אמר בן גוריון - "כל אחד מאתנו, לפי דרכו והבנתו, מאמין בצור ישראל כפי שהוא מבין את זה. אין בזה... שום פגיעה ושום כפייה…". ובזאת קבע את העיקרון של 'אחדות הניסוח וחירות הפירוש'. כל הזרמים הציוניים יכולים בו-בזמן להסכים על הצירוף, ולהעניק לו משמעויות שונות ואף סותרות (מקורות: ויקיפדיה, יצחק טסלר). אני חושב עד כמה עיקרון זה יכול להוות בסיס, גם אם לא לפתרון קונפליקטים, אבל לפחות, לקיום אנושי משותף.

בשיטוטי אחר חומר בהקשר הזה, נתקלתי בפוסט המקונן על הוצאתו של שם אלוהים ממגילת העצמאות. הכותב רואה בהוצאת שם האלוהים, את הופעת מלכות המינות והכפירה המגיעה בזמן הגאולה (טוב, לפחות הוא מאמין בגאולה..). הרב צבי יהודה הכהן קוק, ערך מתוך כתבי אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון בארץ ישראל, את הספר 'אורות' שעיסוקו המרכזי הוא הלאומיות הישראלית בעת הגאולה. בהקדמתו לספר שפורסם בשנת תש"ט (שנת מעבר הכנסת לירושלים) הוא כותב: "מקור מזרע האור הגדול, לעומת התחדשו בדבר צור ישראל וגואלו…" בזמן הגאולה, הקב"ה בוחר להתגלות בשם "צור ישראל". איך הוא ידע? כי עובדה שבן גוריון כתב כך במגילה. המהלך הציוני, גם זה החילוני, לא רק שלא הסתיר את הקב"ה, אלא, גילה אותו בהופעתו המיוחדת בזמן הגאולה, הופעה שהיא בדרך הטבע, דרך כוח הבחירה שיש בידי האדם (ראו גם בשירת חנה ובשירת דוד).

נזכרתי בסיפור ההיסטורי הזה ובפירושו (אותו שמעתי בשיעורי הרב שרקי) מהקריאה במילים הראשונות של שירת האזינו (אחרי ההקדמה) - "הצור תמים פעלו". הרש"ר הירש מפרש את המילה "צור" במשמעות פעילה. יצירה כעשייה מעצבת. פעולתו של הקב"ה בעולם מעצבת אותו. המפגש מאפשר לך להשתנות. הקב"ה מעמיד מולך את "תמים פעלו", "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". פעולותיו, הנהגתו את העולם, גם אם לא מובנות, קוראות לנו, לזהות אותם תוך כדי תנועה, בזמן אמת ולהשתנות, להתעצב, לתקן, לפעול.

בעולם ההוראה מדברים היום על 'הערכה מעצבת' (בניגוד ל'הערכה מסכמת'), אתה לא רק שופט ומעריך תהליכים ולמידה אחרי שהם מסתיימים, אלא, תהליך ההערכה עצמו, הוא חלק מתהליך הלמידה. אני מרגיש שבהערכה כזאת עולה המפגש ביני כמורה, לתלמידות. מאחר ואני צריך להעריך ולשנות את ההערכה שלי תוך כדי ההתקדמות בלמידה, אני לומד על תהליכי ההוראה שלי, לא פחות משהן לומדות בעצמן.

לא רק 'חומר' לימודי. גם דיון על מאפייני הדור. אתמול, במהלך סיור לימודי, 'הערכתי', יחד איתן, את השתנות הדורות. מה ירד, מה דווקא עלה. 'שפטתי' אותן על תהליכי הלמידה שלהן, על הקשב, על השאיפות. בסוף הדיון הן אמרו לי 'אבל אתם ההורים שלנו, אתם המורים שלנו'. טוב, יש להן בחירה, זה נכון. אבל, המשפט הזה, הדהד לי את הקריאה שאני שומע כל הזמן, להיות הורה טוב יותר, מורה טוב יותר, יותר להכיר, יותר לדייק, יותר להתאים, יותר לאפשר. כשאתה בא להעריך אחרים בהערכה מעצבת, במפגש, אתה קודם כל נדרש, לעצב את עצמך.

יערף כמטר לקחי. כי בכל איש ישראל יש נקודה חיות רק שצריכין לעורר הפנימיות ע"י התורה. וכמו האדמה שיש בה כח להוציא תבואה ופירות והמטר מעורר כחה כן נקרא אדם על שם האדמה. וזה ענין תורה שבע"פ שכ' וחיי עולם נטע בתוכינו הוא הכח להוציא פירות וכן איתא תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט [...] כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה [...] וכן בענין עבודת הבורא כשהאדם מדבק עצמו במקום הראוי לו ונקרא לשבת ששב למקומו לשורשו. וזה ענין שבת קודש עי"ז שורה ברכה ומעורר חיות פנימי שבו ונמצא שאין האדם מוסיף דבר רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל [...] כי עיקר כח התורה מה שמעורר פנימיות כח התורה שבלב האדם וזה רק כשעוסק לשמה כנ"ל [שפת אמת, האזינו, תרל"ד]:

משה, המחנך הדגול, בשירתו האחרונה, כבר לא כופה הר כגיגית. הוא מבקש שהשיר שלו, שהלקח אותו הוא רוצה שבני ישראל ילמדו, יבוא מתוכם. את דבריו הוא 'מפזר' כמטר על אדמה יבשה שטמונים בה זרעים. אמונה היא סדר זרעים - שמאמין בחי עולמים וזורע. היה לך זרע של חיטה ביד איתו יכולת לאפות לחם כאן ועכשיו ובמקום זה טמנת אותו באדמה, שם הוא יירקב, שם הוא ייאבד, אבל בזכות מה שנתת, בזכות המים שלך, אתה מקווה, אתה מאמין, שהוא ינצל את הכוחות שלו. ויגדל. בעצמו.

שבת שלום,

איתן.