בס"ד
פורים. חג השמחה האולטימטיבי. לכאורה. אם השמחה הזאת כל כך ברורה וטבעית, מדוע צריך להנחות אותנו, לצוות אותנו להרבות בשמחה משנכנס אדר? "אין צו אלא, לשון זירוז" אומר רש"י על המילה הראשונה בפרשה. יש מקומות שבהם צריך לצוות, לזרז, אחרת זה לא יקרה. את הציווי על קרבן עולה צריך לזרז, מאחר וזה קרבן שיש בו "חסרון כיס", הקרבן כולו נשרף ואין לך חלק אכילה בו. אם כן, כנראה, שיש בפורים מימד גדול של עצבות. לכן, מזרזים אותנו, מצווים עלינו לשמוח. אתה לא יכול? שים מסכה, שתה אלכוהול, עד שלא תבין, עד שתשמח.
ברמה ההיסטורית - לאומית מדובר על הצלה נפלאה של הרגע האחרון, אבל, שהשאירה אותנו עבדים בגלות, מחויבים מאי פעם למלכותו של מלך רשע (בין אם חכם ובין אם טיפש). לכן, לא אומרים הלל בפורים. לכן, חגיגת פורים בזמנינו, נראית לי שלמה יותר. גם ברמה האישית, לא תמיד קל להתנתק מהצרות ומהבעיות של החיים בשגרה, רק בגלל שעכשיו אתה אמור לשמוח. היו לי בעיות לפני החג, הם ימשיכו אחרי החג, אז על מה השמחה?
השנה, שוב, בעיירת הפרזים הקטנה שלנו, התעצב(נ)תי מאוד. קריאת מגילה לנשים על ידי נשים. מה שבציבור שלנו ברוב חלקי הארץ כבר נהיה כל כך פשוט, אצלנו, רוחות מלחמה. אישית. לוחצת. מרסקת. בפורים הזה, למרות הציווי, לא שמחתי. לא אכתוב את הפרטים, אלא, את המחשבות. אני רואה את עצמי נלחם, יום יום, בהיבטים הפריפריאליים המנמיכים את הנוער שלנו. בבית ובאולפנה. תפיסות עולם מיושנות ורדודות, חוסר מוטיבציה, שאיפות נמוכות ובעיקר הנטייה ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים או מחשבות לא מבוססות ולא להפעיל את המתנה הגדולה שקיבלנו מהקב"ה - השכל שלנו. בפורים הזה, הרגשתי את אחד ההפסדים הצורבים בקרב הזה.
כבר כשבע שנים אני לומד ומשתדל ללכת וללמד את תורתו של הרב אורי שרקי. לא מעט פעמים בשיעורים שלו הוא מדבר על ההסתגרות שלנו בעיירות פרזים קטנות, סגורות והומוגניות. שמעתי אותו, והדחקתי. נולדתי וגדלתי באחת כזאת. חזרתי אליה כדי לגדל בה את הילדים. באחורי ראשי ספרתי את המחירים לצד היתרונות. הפורים הזה עזר לי לחשוף עוד יותר, את מה שנמצא מאחורי המסכה. לאן יוליך אותי הציווי של הלב אחרי החג הזה? ימים יגידו..
מוקפין נראה שחשובין יותר. כי עיר המוקפת חומה בעת מלחמת יהושע. הי' תחת קליפה יתירה ממלכי כנען. וזה סימן שיש בה קדושה יתירה. לכן כשנכבשה הארץ הי' בעיר המוקפת חומה קדושה יתירה. כדאיתא עשר קדושות הן. ולכן כיון שניצולו היהודים המוקפין ולא נתעורר קליפת העיר ע"י המן וסייעתו הוא שמחה יתירה [שפת אמת, פורים, תרל"ה]:
בערים המוקפות חומה הקליפה קשה יותר. עבה יותר. סכנות מכל עבר. תרבות הגויים היא לא משהו שרואים רק בסרטים, היא נוכחת. הקליפה הזאת גרמה ליהודים רבים לעזוב את הערים ולחיות בערי הפרזות. לערי הפרזות אין, אמנם, חומה פיזית, אבל החומה המנטלית - תרבותית נבנתה עבה, שומרת, אוטמת.
קליפה יתרה מעידה על קדושה יתרה, מזכיר לנו ה'שפת אמת'. לנצח בערי הפרזות זה קל. להצליח לנצח את עמלק בערים המוקפות - זה ניצחון גדול. היהודים בערים המוקפות המשיכו לחיות לצד הגויים ותרבותם, לחיות גם לצד היהודים שאולי המשיכו להנות מסעודות אחשוורוש למיניהן. אבל הם ניצלו, הם ניצחו, הם בעצמם השפיעו על הגויים עד ש"נתייהדו" (זה לא בהכרח גיור מלא). אם תצליח לנצח שם, אומר ה'שפת אמת' , זהו המקור, לשמחה היתרה.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה