בס"ד
הייתי בטוח שזה מה שאני רוצה. גם תכננתי במשך לא מעט זמן. הרגשתי שזה נובע מתוכי, שזה נכון לי וחשבתי גם שאני יודע מה לעשות עם זה. איך להשפיע מזה טוב לעצמי ולסביבה. אבל זה לא הצליח. אני את שלי עשיתי, אבל "הם" עצרו אותי, מנעו ממני, פגעו בי, הפסדנו.
אני מניח שכל אחד חווה את התיאור הזה בשלב כלשהו של חייו ברמת דיוק כזאת או אחרת, בעוצמת רגשות כזאת או אחרת. מגיל 15 היה לי ברור שאני רוצה להיות רופא. הכל היה ברור לי. פספסתי את הטיול הגדול לאוסטרליה או לדרום אמריקה, כי בכל זאת, לימודים ארוכים והחיים קצרים (היום אני יודע שהאמת הפוכה, לימודים קצרים והחיים ארוכים). אבל ברגע המבחן שיניתי כיוון (בפעם הזאת אני הייתי חלק מ"הם") ושיניתי אותו אחר כך שוב. לא מעט שנים תחושת הפספוס הלכה איתי.
תכננתי לצאת ללימודי דוקטורט בשנה הבאה. הכנתי הכל. השקעתי בכך ימים ולילות ארוכים, עשיתי שינוי במתכונת העבודה שלי, שמתי דברים אחרים בצד. השבוע "הם" אמרו לי "לא". לא פשוט לקבל דחייה. בטח לא לתהליך שהיה אמור להפוך את ארבע השנים הקרובות לפחות, לאחרות. לכאורה כל השינויים וההכנות ירדו לטמיון. הפסד זמן וכסף. פגיעה בנפש ובאגו.
כדי להתמודד, אני מגייס את הניסיון ויציבות הנפש שצברתי במהלך השנים. כמו אז עם הרפואה ומד"א אני כבר יודע ששום גורם חיצוני לא יכול לעצור אותי באמת מלהתפתח. כמו אז אני כבר יודע שמי שמחפש תמיד ימצא אור אחר (בדרך כלל טוב יותר) מעבר לפינה. כמו אז אני כבר יודע שהכל תלוי בי ובה בעת, למדתי לחוש ממש את ידו של הקב"ה מכוונת אותי, מפנה את פני בכמה מעלות הצידה כדי שאוכל לראות טוב יותר את הדרך שלי.
מה יקרה עכשיו? עוד לא יודע. הראש שלי מלא ברעיונות עליהם כבר חשבתי, פתוח לכיוונים חדשים. ברור לי שאמשיך ללמוד, שאמשיך לבנות ואנצל את ההזדמנות של הדחייה כדי לדייק, לבחון מה היה פחות טוב בתכנון, מה יהיה מדויק לי יותר. מה הזמן מסמן לי? מה לעשות עם השאריות של החיים? לתקן, לקלקל, להסתדר, רוצה מקום שיהיה יותר בוער, רוצה לעשות קצת רעש…
כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה' אלוהיך מתהלך כו' ולא יראה בך ערוות דבר ושב כו' הווא לי למימר [היה לו לומר] ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו [שפת אמת, כי תצא, תרל"א]:
בפרשה התורה עוסקת בדיני מלחמה. מלחמה אמיתית. הגלות העצימה את המדרשים על המלחמה ביצר, אבל הדבר נכון במלחמה ממש מול אויבים וגם כמו בכל מלחמה פנימית. מדייק ה'שפת אמת', היה צריך לכתוב במקום "ונשמרת מכל דבר רע" בבניין נפעל סביל, "ושמרת" בבניין פעל פעיל. ומפרש כי המלחמה נותנת הזדמנות לאדם, שומרת עליו. דע מי האויב מולך. דע על מה אתה נלחם. דע למה נלחמים בך, מהן האמונות והדיעות שבשעת שלום אולי קצת נשכחות ובשעת מלחמה ברור יותר מי האויב ומה בינו לבינך.
ושבאה עלייך מלחמה. התמודדות. צא למלחמה. אסוף את כל הכוחות שלך, השתמש בכל האיברים שלך, במוח, בלב ובידיים ותהיה מוכן למסור את הנפש. אומר ה'שפת אמת', כי מאחר והנפש חביבה ביותר על האדם הוא לא ימסור אותה בעבור שטות. לכן המלחמה מאירה את הדברים באור אחר, שומרת עלייך, עוזרת לך לא להתבלבל, לדייק. אם אני יודע על מה אני יוצא להלחם, אם אני יודע מה המטרות שלי, אף אחד לא יוכל להגיד לי "לא".
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה