תרומה - זכור תשפ"א

 בס"ד

עיר מיוחדת טבריה ואנשיה מיוחדים. זה לא תמיד קל לפגוש אותם במצבי הקצה. הם מדהימים אותך בחיוּת שלהם, בחום. והם מרגיזים אותך בהתעקשות שלהם להישאר בעולמם. אדיש אי אפשר להישאר לידם. אני אוהב אותם. 

ישבנו ארבעה מחוץ לתחנה. האחד מגדיר עצמו חילוני, אחד חוזר בתשובה, כיפה שחורה, כיפה סרוגה מטבריה, כיפה סרוגה מהגולן. ביציע שני נערים. רציתי לפתוח את הבלוג כפתיחה של בדיחה: חילוני, דתי לאומי ו… יושבים בכניסה לתחנה, אבל לא הצלחתי למצוא להם הגדרה. איך מגדירים את אנשי המעשה, בעלי אמונת חכמים בלתי מתפשרת, בעלי עומק של לימוד ותום לא יאומן. אני אפילו לא בטוח שההגדרה "חילוני" שאני גם ככה שונא, מתאימה במקרה הזה. 

שלא יווצר הרושם שאני בא לכתוב על איזו הרמוניה בין כל חלקי העם, אפילו לא בין כל חלקי האנשים המגדירים עצמם "דתיים". צעקנו. חָלַקְנוּ בנקודות יסוד של מהי היהדות בכלל והאם חלק מהאמונות והדעות שהובעו שם הם בכלל חלק מהיהדות או שייכות לאסלאם. עד כדי כך. על הקשר בין קדושה וטבע, האם הכל צפוי? האם הרשות נתונה? מה גורם לילדים למות? ועל רבנים שלוקחים לא מעט פעמים אחריות בלתי נתפסת ובלתי אחראית בעליל על חייהם של אנשים (חיסונים, הפלות, מניעת טיפול רפואי…) לטעמי מול האמונה הבלתי מתפשרת ברב גדול לדעת אחרים.

היה מעניין, היה מאתגר. לנסות להבין. לנסות להשפיע. להלחם על הדברים שמשפיעים כל כך על ההחלטות בחיים. והיה גם קצת צובט בלב, שהנערה ב"קהל" אומרת בגילוי לב אופייני (אוהב, אמרתי?) "אני שומעת אתכם ואני מרגישה כמו סתומה"... כמה עושר נחסך / נגזל ממנה. מה ההשפעה של החסך הזה בהווה ובעתיד. שאלות שנשארות..

אחרי שנרגעו הרוחות חשבתי איך כל אחד מאיתנו מחובר. למדינה, לעם, לאלוהים. מחובר קצת אחרת, דרך סגנון חיים אחר ואיך המדים של מד"א ואיך ה"מדים" היהודיים - ציוניים שלנו עושים אותנו כל כך דומים. בואו נזכור את זה, (עוד) בחירות מקטבות לפנינו. 

כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו. עיין זוה"ק פ' משפטים. ומה שיש לעמלק כח להחטיא את ישראל הכל לרעתו שעי"ז יבוא עלי' הקנאה ונקמה מהשי"ת עד שיהי' לעדי אובד. אך אם בנ"י שומרין את השנאה כראוי א"צ להיות חוטאים. וז"ש רגזו ואל תחטאו….[שפת אמת, זכור, תרל"ו]:

הכעס, השנאה, הרצון לעלות תוך רמיסת האחר, שורפת. הורסת. את כל הסביבה. כולל את השונא עצמו. זה כוח פועל, אין ספק, יש לו אפילו תוצאות, אבל המחיר לטווח הקצר ולטווח הארוך הוא איום. בתוך המשפחה, בין אנשים וגם בין אומות. הכיבוש משחית. כמו בכל כוח, גם בשנאה צריך לדעת להשתמש. ללא כעס, ללא חיוּת עם קצת אש ופלפל, מתקבלת אדישות שבסופו של דבר מאפשרת לרע בעולם להתקיים, זו אולי הרעה החולה ביותר של הפוסט מודרניזם, המטא - נרטיבים והפוליטיקלי קורקט (ועוד כל מיני מילים גבוהות). אי אפשר להילחם ברע.

ברע יש להילחם. קורטוב שנאה, קורט כעס ואמונה גדולה בצדקת הדרך, מאפשרים להילחם באויב מבלי שהכיבוש ישחית, אפילו, שהכיבוש ייטיב. לא סתם צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. בלימת השנאה מצד אחד, עם יד "שמאל" ואמונה בלתי מתפשרת בצורך להלחם בו ולנצח עם יד "ימין", מביאה את ישראל להישגים גדולים במלחמה, תוך שמירה על צלם האלוהים שבאדם הישראלי ובאויב.

במדרש לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו אל תעזובו את המקח כו'. בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי כו'. הענין הוא דמקודם כ' ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. שמרע"ה נעשה כולו תורה. אך איתא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן רק כמדת ר' ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ היינו כמ"ש בכל דרכיך דעהו. ובזוה"ק ודברת בם בשבתך כו'. להיות מנהיג כל המעשים עפ"י התורה. וכן הי' בכלל ישראל כי לא היו יכולין להימשך אחר מדריגת מרע"ה. רק עכ"פ אל תעזובו כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה. וקיטון א' עשה לי להיות עכ"פ איזה הארה מן התורה בכל המעשים. שלא להיות נפרש מן התורה. ואז יש לכל ישראל דביקות במדריגת מרע"ה. והכתוב מדמי להדדי דכתיב ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך. פי' הגם שהמשכן הוא מדריגה שלמטה ממדריגת מראות משה בהר. אעפ"כ ושכנתי כו' ככל אשר אני מראה אותך. וב' מדריגות אלו הם בחי' השבת וימי המעשה. שבת יעשה כולו תורה. ומתגלה מדריגת מרע"ה. ובימי המעשה קיטון אחד עשה לי כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרס"א]:

המשכן, עם כל יופיו והדרו והשראת השכינה, לא מתקרב לחוויה של הר סיני. לא לחוויה של משה ולא לחוויה של העם. הלוואי עלינו היום החוויה של מקדש והשראת שכינה, אבל נבואה לכל העם יחד, 40 יום בעולם אחר על ההר, את זה לא ניתן לתאר או לשחזר.

גם אי אפשר לחיות בהר יותר מארבעים יום. מסוכן אפילו לכהן הגדול להתפלל בקודש הקודשים יותר מתפילה קצרה. הסכנה היא להישאר שם, בעולם שכולו טוב. צריך לבנות מקדש של מטה המכוון כנגד מקדש של מעלה. להשאיר חוט של קשר יום יומי לחווית ההתגלות, למדרגת משה רבנו. במהרה בימינו ייבנה המקדש. עד אז, 'בלבבי משכן אבנה' חוט קטן, כל אחד שיבחר לו צבע אחר של חוט,מרקם אחר. יום יומי, 10 דקות בלו"ז הצפוף של היום לעצור ולחשוב, לפתוח ספר וללמוד, כדי לשמור על הקשר, כדי להאיר מתוכו את עולם המעשה. 

וכמובן השבת…

שבת שלום,

איתן.