יתרו תשפ"א

 בס"ד

זה פלא גדול. זה כלא גדול.

גם בלי הקורונה, העולם הטכנולוגי הוא עולם דינמי ויש שיאמרו תזזיתי. לאנשים "מחוברים" אין באמת רגע של ניתוק. אנחנו נושאים במכשיר הקטן שבכיס שלנו, דרך הרשתות החברתיות שלנו, את כל העולמות (אצל אנשים מסוימים מדובר בגלקסיות) שאנחנו שייכים אליהם. משפחה, חברים, תחומי עניין, עבודה, פוליטיקה… קבוצות וואצאפ של משפחה עם ההורים, רק האחים, רק בני דודים, חברים מהתיכון, הצבא, הלימודים, גברים עם יצורים ממאדים, נשים עם חייזריות מנגה…

כך מתאפשר מנוף עשייה עצום. אפשר להניע אנשים וחברות, לעשות חסד וצדק. לייצר קשר, משמעות וחינוך 24 שעות ביממה (אפשר גם רשע ותהומות של חושך ורוע, אבל זה לפעם אחרת). והקורונה, כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, היא רק דלק לכל אותם תהליכים, רק מַגְבֵּר. העבודה מהבית רק הגדילה את טשטוש הגבולות בין עולם העבודה, המשפחה והפנאי שגם ככה טושטשו עם ההתפתחות הטכנולוגית.

אזור הגבול הוא אזור מסוכן, אבל הוא גם האזור של הסיכוי. בתקופה מורכבת זו (והקורונה היא רק…) דרושה עשייה חוצת גבולות. ככל שיכולת ההשפעה גדולה, כך גם עולה, בעיניי, התביעה המוסרית לעשות. אם אקח את עולמי, עולם החינוך, כדוגמה, המפגש הבא שלי עם התלמידות הוא לא רק בשיעור הבא ומבחינתי הוא לא נגמר בערב, בחופשים ואפילו לא בסיום שנות הלימודים שלהן. כלי התקופה ותרבות התקופה מאפשרים לי לייצר ולקיים עולם לימודי - חינוכי עם גבולות רחבים מאי פעם.

לוותר או לדעת לוותר.

וטשטוש הגבולות יכול לרגש ולתת מוטיבציה. והוא גם יכול להפחיד ולאיים. בתגובה לרגשות האלה יש שיבחרו בתנועה של הידוק הגבולות מהחשש של השתלטות העבודה על המשפחה והפנאי ובצד השני של המטוטלת העשייה הזאת יכולה להשתלט ולפגוע בזמן האיכות עם המשפחה. הקצוות הם רעים, כותב הרמב"ם במבוא הפירוש שלו למסכת אבות ('שמונה פרקים'), אבל גם האמצע, כותב הרמב"ם אינו האמצע הגיאומטרי, יש לנטות מעט, להתרחק מהכיוון שמשאיר את האדם עם עצמו, להתרחק מהנטייה הטבעית של האדם לנוחות. אסור לוותר על ההזדמנות להשפיע בעוצמה, לעשות בגודל, לסגור את הדלתות בפני העולם והאדם שצריכים את הכוחות שלנו, זה הזמן לעשות! אך עם זאת, צריך גם לדעת לעשות עצירות, לשים קצת גבולות ובעיקר להאמין שהמלאכה שאתה עושה יכולה להסתיים היום, בעיקר בגלל שהיא תמשיך גם מחר.

בפסוק זכור את יום השבת כו' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ובמכילתא וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בשישה ימים אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות מהירהור מלאכה. וכן הוא אומר אם תשיב משבת רגלך כו'. והאמת כי ע"י שביתה זו אם הוא באמת אצל האדם כאילו כל מלאכתו עשויה. יכולה היא שתרחם. וברגע אחד נגמר כל מלאכתו. כמ"ש חז"ל אילו שמרו ישראל שבת אחת כהילכתו מיד הם נגאלים. אם היו שומרי שבת לשם ה' ולשכוח מכל הדברים. היה מיד גאולה. וכן הוא בפרט כל אחד כפי השביתה [שפת אמת, יתרו, תרנ"ז]

החידוש היהודי של השבת הוא עצום ולא יהיה מוגזם לומר שהוא שינה את העולם מהקצה. עולם שבו עובדים 24/7/365 הוא עולם של עבדים. במהלך הדורות היו תקופות שראו את היהודים כעצלנים שמרשים לעצמם יום שלם לא לעבוד (!). והחידוש הוא שדווקא השבת משחררת. מאפשרת לעולם הרוח להתפתח ובאופן מפתיע, או שלא, גם את עולם העשייה שהיהודים, לאורך ההיסטוריה, היוו בו דמויות משמעותיות.

בעשרת הדיברות מופיע הציווי של שמירת השבת בהקשר של בריאת העולם, כמו שהקב"ה עבד שישה ימים וְשַבַת בשביעי, כך גם עלינו לעשות. עם זאת, בקידוש בערב שבת ישנה תוספת מוזרה, "זיכרון למעשה בראשית… זכר ליציאת מצרים". הקשר למעשה בראשית הוא קטן יותר, הוא רק זיכרון (סיומת *וֹן בעברית היא סיומת של הקטנה) לעומת הקשר ליציאת מצרים, זכר ליציאת מצרים.

מה הקשר בין יציאת מצרים לשבת? - השחרור מעבדות. היכולת לעצור את עולם העשייה ליום בשבוע מעידה על שחרור מהעבדות של העולם הזה, מאפשרת חדירה של עולם הרוח והנשמה. ואם ניתן להשתחרר, אפילו לרגע קצר מהעולם הטבעי, אז אין באמת עבדות בעולם.

צריך לעבוד שישה ימים. כמו שלמדנו מהקב"ה לשבות, כך עלינו ללמוד ממנו לעבוד. לייצר עולמות, לא פחות. ועם זאת, לדעת, להכיר בעצמנו שהשבוע סיימנו את המלאכה. לא רק בשביל להתרכז בשבת, אלא, באמת להאמין בעצמנו שעשינו והשתדלנו. להניח את הקשיים, את כל מה שחשבנו להספיק, את חוסר האמונה בעצמנו, את הביקורת העצמית ולהכנס לשבת. כפי השביתה, כותב ה'שפת אמת' תבוא גם הגאולה. כפי מה שנתנו לעצמנו להניח השבוע, נוכל להגאל ולגאול עולמות - בעשייה של השבוע הבא.

שבת שלום,

איתן.