בס"ד
באתי לכתוב על יום המורה ואז נשאלתי על ידי אחד הילדים אם הרשיתי משהו לילד אחר וזה זרק אותי ליוסף ואחיו. טוב, תמיד הכל מתחבר, אז נזרום, הורה, מורה.. לפעמים אתה רוצה להיות מורה לילדים שלך, לפעמים הורה לתלמידים שלך. המרחק הגדול יותר שבין מורה לתלמיד שלו מאפשר לו הרבה פעמים לראות אותו באור פשוט יותר, אפילו טוב יותר לפעמים, משהו יותר רך, יותר "נקי" מרעשי הרקע של כל החיכוכים הקטנים והגדולים שיש כשחיים יחד בבית משותף ותחושת כובד האחריות ההורית שלפעמים גורמת לנו לשגות מרוב אהבה. אבל קשר הורה וילד כל כך חזק שאתה כמורה יכול לפעמים רק להתקרב אליו במעט.
גם בסוגיית ההשוואה בין האחים אחד לשני וההשוואה שבין תלמידים יש בה מן הדמיון אצל ההורה והמורה. שניהם נדרשים להיות אחידים בתשדורת האהבה והקרבה מצד אחד ומן הצד השני לתת לכל אחד לפי צרכיו, רצונותיו וכשרונותיו.
ואנחנו גם רואים את חסרונם. והוא משפיע עלינו. עמוק בִּפְנים. ומה אנחנו עושים עם "הדיבה" הזו שאנו מקבלים עליהם, זה מה שקובע. כי ההתמודדות עם החסרונות והנפילות היא אולי אחת המשימות הקשות בתפקידם של ההורים והמורים, אנחנו מכירים את המקומות האלה, את הנפילות, והכי קשה לנו לראות אותם שם, למרות שאנחנו יודעים שלפעמים, גם הם צריכים לעבור את זה.
ה'שפת אמת' [וישב, תרל"ז] מדגיש כי האחים לא שנאו את יוסף בגלל שהביא את דיבתם רעה, אלא, בגלל האהבה היתרה של יעקב את יוסף. על זה גם מבקרים חז"ל את יעקב, על ההעדפה ברגשות האהבה. כי כוחה של האהבה גדול יותר מהמריבות, הויכוחים ויהיו אלו המרים ביותר. אם האהבה נִכֶּרֶת אפשר לעבור הכל. גם אם קשה לנו (כהורים, כמורים) עם ההתנהגות, עם ההתנהלות שלהם, התוכחה הנצרכת חייבת להיות מתוך זה שאכפת, מתוך אהבה.
שבת שלום וחג שמח,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה