בס"ד
בגן שיחקנו "מי אני ומה שמי?". אחד הילדים היה צריך לזהות את השני על פי המגע, על פי הקול, לנסות להצחיק אותו או לקבל רמז עבה מהילד שאף פעם לא יודע לסגור את הפה… בגן היה לנו ברור מי אנחנו וככל שהשכל מתפתח ועולה היכולת לחשיבה פילוסופית מופשטת, עולה השאלה הזאת. מי אני? גם אם לא במודע, יש עיסוק גדול בשאלה הזאת. יש לה הרבה השפעה. אני חושב שיש לשאלה הזאת השפעה על הרבה מהתחושות שנעות בין אי שקט וחוסר ביטחון ועד לדיכאון מצד אחד ומנגד לתחושות הסיפוק והערך העצמי.
אני חושב על כל המעברים שעשיתי בחיים, על כל השינויים. חלק מהמקומות שהייתי בהם רחוקים ממה שאני היום. נראה כאילו הייתי אז אדם אחר. אבל עם זאת, למרות שהחלפתי מאז את רוב תאי הגוף שלי (פילוסופיה ביולוגית) אני יכול לראות את הקו הפנימי שהוא "אני", גם בהצלחות וגם בכשלונות. אני חושב שגם השאיפות שלי נותרו באותו קו. נכון, חשבתי ללמוד רפואה וירדתי מזה, עברתי ממד"א להוראה, אבל אני חושב שלא שיניתי את השליחות שלי. החלפתי את תאי העור, החלפתי את הכיסוי, החלפתי את התפאורה, אבל לא שיניתי את שמי, את מטרתי.
תקופה לא פשוטה עכשיו, הרבה דיבור על קושי. הרבה פצועים מדממים שוכבים על "האלונקה" המפורסמת. אלו זקנים ששוכבים שם, ילדים, מובטלים… אז אולי קוראים לנו קצת אחרת, הגבינה זזה, אבל מי שהשם שלו מביא אותו להכנס מתחת לאלונקה, נכנס. לא מחכה שיגיע תורו בטור של המחליפים בנשיאה בנטל. כך במסעות בצבא וכך בחיים. יש כאלה שסוחבים יותר. איך לראות את הקושי הזה, את הנשיאה הזאת - זוהי כבר בחירה. אני חושב שהבחירה הזאת מעידה מי הייתה גם לפני הנשל האחרון שעברת.
בפסוק וירא אלהים עוד אל יעקב כו' שמך יעקב כו' ישראל יהי' שמך. כי השם של האדם הוא מה שנברא לתקן אותו הענין שנקרא שמו עליו. ולכן הרשעים שוכחים את שמם בקבר. ויעקב לא זו שתיקן את שמו. אבל זכה עוד להיות נקרא שמו ישראל. כי כבר תיקן שם יעקב. זה שכתוב וירא עוד לשון תוספות שהי' התגלות הנבואה ביותר ששמו של יעקב קטן מהכיל רוב הקדושה ולכן נקרא שמו ישראל. לכן ויאבק איש עמו שהי' דומה למלאך כי המלאך עושה שליחותו בשלימות. ולכן בכל שליחות נשתנה שמו לשם אחר. והאדם כל ימי חייו עוסק בשליחות שלו עד שמתקן השליחות ומסתלק לעולם העליון. ויעקב שכבר תיקן שמו ניתן לו שם אחר. וזה עצמו בחי' נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. שזהו בחי' נשמה יתירה. וזהו פי' וירא אלהים עוד. כי מה שהאדם נברא עליו הוא במדה ושיעור מיוחד. אבל יעקב הכין בשביל בני ישראל בחי' נחלה בלי מצרים נשמה יתירה בלי גבול ושיעור ידוע. ומעין זה זוכין בני ישראל בשבת כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב [שפת אמת, וישלח, תרנ"ז]:
הוא נולד שני. אוחז בעקב אחיו הבכור. מנהיג המשפחה, כך נראה, אוהב אותו פחות. הוא נאלץ להשתמש ברמייה כדי לעקוב אחרי אחיו. פעמיים. והוא יוצא למסע, מנותק מהמשפחה, מאמו האוהבת, אפילו מהעושר המשפחתי ויוצא לגלות. החיים השתנו מהקצה אל הקצה. הדוד מרמה אותו ורוצה לשמור אותו קרוב אליו, לגרום לו להטמע בגלות, לשנות את שמו ואת שפתו.
אבל הוא נשאר נאמן לערכיו. ודווקא הנאמנות הזאת בכל אותם 20 שנה בהם לא נדדה שנתו מעיניו, דווקא השמירה על אותו הכיוון מוסיפה לו שם. מוסיפה לו מטרה. שלא כמו סבו, שגם לו הוחלף השם, הוא נשאר עם שמו הראשון המזכיר את כל פעולותיו לפני ההצלחה הגדולה, לפני השינוי. לשם הזה נוסף שם של גדולה, של תפקיד גדול בעולם הזה ובכך הוא מתקן את שמו הראשון.
שבוע הבא הוא ינסה "לשבת", אבל לאנשים עם תפקיד משלו אין מנוחה. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. זה לא תמיד נעים ברמה האישית, הוא גם לא תמיד מוערך על זה. אבל אותה האבן שהוא הפך למצבה, מזכירה לו כל הזמן איפה הוא נמצא. קרבת האלוהים מעבירה אותו את כל התחנות בגדולה פנימית וחיצונית. יש כאלו שכל יום נראה להם כשנה, לו יש ראייה גדולה, וכל הצרות, כל השנים הארוכות, נראים בעיניו כימים אחדים. כי הוא יודע. כי הוא אוהב.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה