בס"ד
פרדיגמה. מערך הכולל של עמדות, תפיסות, שיטות וערכים. אם נשתמש בשפה פשוטה יותר, נוכל לדבר על פרדיגמה כמבנה בעל גבולות. לפעמים ברורים יותר לפעמים ברורים פחות, אבל יש עולם תָּחוּם שחי בתוך עצמו. יש לו שפה, תפיסות וערכים ויש קושי להכיר את מה שמעבר. שינוי של פרדיגמה, כך על פי פילוסוף המדע תומס קון, זו כבר "מהפכה".
הפרדיגמה חשובה לתיאור ברור ושיטתי של העולם, אחדוּת של מושגים. בלי פרדיגמות נחיה כמו במגדל בבל לאחר בלבול השפות, זה יבקש לבנה וזה יביא לו טיט. אני חושב שהרבה מאוד מהויכוחים הערכיים והפוליטיים נובעים משיח חרשים - מגדל בבל כזה, כאשר כל אחד חי בעולם עם פרדיגמה שונה (מהו "שלום", מהי "דמוקרטיה", מהם אנשים "חפים מפשע"...) ולא מבין איך לא מבינים אותו…
עם כל נוחיותה של הפרדיגמה, יש בה משהו שמעכב התפתחות. אדם ששבוי בתוך עולם מושגים אחד ולא יכול לראות מעבר לו, הוא אדם שלא יכול להתקדם. הוא אדם ממוחזר. אדם ילדותי במובן של עולם מושגים ראשוני, לא בשל. איך יוצאים מגבולות הפרדיגמה? - חולמים. החלום, הן זה הלילי והן זה שבהקיץ. אדם שחולם, ששואף להתקדם, שמאמין בכך שהוא יכול לצאת מהגבולות של היכולות העכשוויות שלו, יכול גם לעשות "מהפכה", לצאת מגבולות הפרדיגמה שלו, לעדכן אותה, ולרענן את עולם המושגים, הערכים והתפיסות שלו.
תחשבו למשל על המושג "אמונה", מי שלא יחלום להתקדם, עלול להשאר עם המושג הזה כפי שהוא תפס אותו בגן. אמונה כזאת לא תחזיק מעמד בעולמו כמתבגר ותביא אותו לבלבול. אולי זה משמעותו של גיל הנעורים (שחל בגיל העֶשְרֵה, אבל צריך לשמור ממנו קצת בכל גיל), הזמן לנער את המושגים, את הפרדיגמות, זה זמן למהפיכה (תמיד זה קצת כואב, אבל הכרחי). אדם שחולם להיות אדם שלם יותר, מלא יותר יכול לגדול ולהניע את עצמו ואת אחרים לתיקון עולם.
כתיב וישכרו עמו כו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו כו'. ולמה עתה שתו. משמע שהרגישו שנתקנו בשלימות הראוי בישיבתם עתה לפני יוסף כמה שכתוב ויתמהו כו'. וענין האבות הוא תיקון הראשון בלי שום חטא. ותיקון השבטים הוא אחר החטא. כמו שהי' חנוכת המזבח אחר חטא הידוע כמ"ש מזה לעיל. ומצינו שכתבו חז"ל בכ"מ שכ' יין עושה רושם. וכאן כתיב וישכרו עמו כו' ולא מצינו רושם. והתירוץ הוא הואיל והיה השתי' שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז המפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכין לסוף תיקון הכולל שיהי' נגמר במהרה בימינו בעת ביאת הגואל. ופנימיות אלה הדברים יובנו למשכיל בכוונת חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו' [שפת אמת, מקץ, תרל"ט]:
כשקוראים את סיפור יוסף ואחיו בקריאה פשוטה, יש משהו שנראה כאילו "מחבר הסיפור" לא דייק בעלילה. איך החרטומים הגדולים, המדענים והחכמים הגדולים ביותר בעולם, לא יכלו להעלות על דעתם את רעיון פירוש חלום פרעה? איך האחים לא חשדו בכך שהאיש שעומד מולם הוא יוסף? הם מכרו אותו לשיירה היורדת למצרים, הם מכירים אותו כאחד שיודע להסתדר, למצוא חן ושוב ושוב הם תמהים. על הכסף המושב (איך לא בדקו בפעם השנייה??), על סדר הישיבה, על היחס המיוחד לו הם זוכים…
אפשר להגיד באופן שטחי כי הקב"ה סידר כך את הדמויות כדי לקדם את העלילה של ירידת בני ישראל למצרים באופן נוח. אבל זה קשה הן מבחינת הבחירה החופשית והן מבחינת רמת העלילה. נראה, כי ניתן לשייך את הקשיים האלה לפרדיגמות בהם היו נתונים המצרים ואחי יוסף. המצרים לא יכלו לחשוב על המושג "רעב". אל הנילוס שוצף וקבוע מאז ראשית ההיסטוריה, נותן מים ומאפשר הזנה קבועה. האחים לא יכלו לחשוב על יוסף כשליט. עולם המושגים של האחים והמצרים היה מצומצם בתחומים האלו.
אבי המשפחה, יעקב, חולם. גם אם אתה עכשיו עני ומאויים על ידי המשפחה, אפשר לראות מלאכי אלוהים, עלייה בסולם. בנו, ממשיכו, חולם על עצמו כאח מוביל ולא כאחד האחרונים במשפחה. והוא "מדביק" את המצרים בחלומות וההיסטוריה מזנקת קדימה. החלום של יוסף כבר חדר למציאות וכשכל האחים יושבים יחד לשולחן, הם חשים עמוק בתוכם שמשהו השתנה, שאפשר עכשיו לשתות יין בחברת המצרי הזה אחרי שנים של התנזרות מתוך עצב. "יש שבר במצרים", משבר הלידה, אותו כלי העוזר בלידה, עם כל הכאב הכרוך בכך כבר מוכן להוליד את העם, אשר גם בזמן הגלות ישיר "את שיבת ציון - היינו כחולמים", זה עם שנבנה כדי לא להיות שבוי בתוך פרדיגמה של גלות, עניות, חוסר יכולת לגדול. זה מה שהניע את המכבים, את בר כוכבא, את המחתרות ואת הממשיכים לחלום ולבנות.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה