בס"ד
האנטיתזה ליהדות כתרבות, היא התרבות היוונית - רומית שעליה מושתתת התרבות המערבית של ימינו. נדמה, כי חוץ משתי התרבויות שמתנגשות כאן, מתנגשים כאן גם שני חושים. הראייה היוונית - רומית - מערבית המקדשת את החוץ, את דמות הגוף, הכל צריך להיראות טוב ומסודר. ומשם מגיעים גם החליים של התרבות הזאת. העיקר שיראו. פחות חשוב מה יש לי במקרר, חשוב מה יש לי בחנייה בחוץ. חשוב גודל האירוע וכמות הזוהר שבהם. התרבות הזאת חלחלה גם לתרבות המזרח והביטוי "שוּפוּני" (תראו אותי) מלווה כל אירוע ראוי לשמו שנעשה באולם גדול יותר ומפואר יותר משל השכן. התוכן נמדד לפי האריזה, האריזה (שלפעמים היא אנושית) היא זאת שמוכרת. "הסתכל בקנקן, הסתכל ומשמש בו, לפעמים לא כדאי לראות מה שיש בו", כתב אחד מגדולי המשוררים של תקופתנו (בביצוע א. איינשטיין כמובן).
האם בתקופה שלאחר הקורונה זה ישתנה ונחשוב פעמיים לפני שאנחנו משקיעים בדברים לא נחוצים שכאלה? או דווקא "נפצה" את עצמנו בעודף? ימים יגידו.
לעומת זאת, כך נראה (או נשמע), התרבות היהודית מושתתת על חוש השמיעה. הפסוק שיודע כל יהודי לדקלם, המהווה את עיקר היהדות הוא "שמע ישראל..". ונדמה כי משה, בנאומו האחרון, לא רוצה שנשכח זאת והשורש ש.מ.ע מופיע לא פחות מ-92 פעמים רק בספר דברים. "לא יהיה לך פסל וכל תמונה..", "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" הם ציוויים שנועדו להרחיק את היהודי מללכת אחרי מראה עיניו, מהגשמה המביאה לידי עבודה זרה.
אנחנו יודעים על אלוהים רק דבר אחד וודאי. לא על קיומו ובטח לא על מהותו. אנחנו יודעים רק שהוא דיבר איתנו. שמענו אותו. קול אלוהים היוצא מגן עדן אותו שמע אדם הראשון קיים כל הזמן בעולם. עם בניין המשכן הוא יוצא מבין שני הכרובים. היהודי צריך לאמן את האזניים שלו כדי לשמוע. גם את הזולת אנחנו רוצים לשמוע. ההקשבה היא מה שמחברת בין בני אדם. ניתוק מוגדר כ"שיח חירשים", ראייה בלבד של הזולת יכולה להטעות.
התלמוד הבבלי, כאשר הוא רוצה לתאר פעולות של הבנה הוא מבסס אותן על שמיעה (כך הראה "הרב הנזיר", הרב דוד הכהן). "תא שמע" - בוא ושמע, ביטוי המתחיל הוכחות. "קא משמע לן" - משמיע לנו, מלמד אותנו. "שמע מינא" - שמע מכך, מסקנה ועוד כאלו רבים.
ואז מגיעה פרשת "ראה", אחרי רצף פרשות דברים (אשר דיבר משה) - ואתחנן (שמע ישראל) - עקב (עקב תשמעון) ולכאורה הורסת את כל הרצף והתיאוריה. לכאורה היה צריך לפתוח את הפרשה ב"שמע! אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".
אם נכנס קצת לעומק נראה שלא הכל שחור ולבן, ראייה ושמיעה. "מאימתי קוראין את שמע בשחרית? משיבדיל בין תכלת ללבן…". לפני ששומעים צריך לראות נכון, להבדיל, להבחין. מיד אחרי הציווי של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מגיע הציווי על בניית המשכן וכמה תמונות שיש בו, אפילו אלוהי זהב (רש"י על "ואלוהי זהב לא תעשו לכם"), אסתטיקה חובה, אסתיקה מקודשת. התלמוד הירושלמי לא כותב "תא שמע", אלא, "תא חזי" - בוא וראה.
ומה שנראה הכי פרדוקסלי באבחנה שעשינו קודם, החג שבא לציין את הניצחון על היוונים משתמש דווקא בחוש הראייה ("אלא לראותם בלבד")! הרי לכאורה כל המלחמה מול יוון הייתה כדי לנצח את ההעלאה של חוש הראייה מעל השמיעה, אז למה לא לחגוג עם קול שופר, למה מצווה שצריך לראות?
ואם נחזור למעמד הגדול שחווה העם היהודי, מעמד הר סיני, נשים לב למילים "וכל העם רואים את הקולות". כאשר העם נמצא במדרגה הגבוהה ביותר של נבואה, אפשר גם לראות וגם לשמוע ביחד. כאשר לומדים תורה בארץ ישראל, אפשר להכניס לתלמוד ראייה, בבבל רק שומעים. אסור לראות, חייבים להתבדל מהגויים, חייבים להיראות שונה, להשמע שונה.
ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שע"ז מברכין הנותן לשכוי בינה כו'. ונראה פי' היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל הרשעים ברשות לבם. ומ"מ הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמ"ש לא יכשל בה ביום שובו כו' [שפת אמת, ראה, תרל"ג]:
כן. חוש הראייה מסוכן ביותר. חזק ביותר. "ולא תתורו אחרי עיניכם". אבל ככל שמשהו חזק יותר, כך גם קדושתו יכולה להיות חזקה יותר. ראה!! אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אני נותן לשכוי (גבר - אדם) בינה להבחין בין יום ובין לילה! אני נותן לך את מתנת הראייה. אם תבחר בלילה, תִּמַשֶך אחריו ויהיה לך קשה לחזור. אבל, אומר הקב"ה, מעבר למתנת הראייה, אני נותן לך עוד מתנה. "נותן לפניכם היום" כל יום מחדש. חטאת אתמול? היום, יום חדש ותוכל לתקן.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה