עקב תש"ף

 בס"ד

למה להתעלל בבני אדם?? כבר שנה וחצי שהוא לא מתקשר עם הסביבה שלו. כבר שנה וחצי שהוא גוף במיטה. העיניים פקוחות, אבל לך תדע מה הן רואות, מה יש מאחוריהן. רופא בית האבות במחלקה הסיעודית מחליט לשלוח אותו לבית חולים עקב הקוד הרפואי הכי אמורפי, "ירידה בתפקוד". מבית החולים הוא יוצא עם שתי "מתנות" - חיידק שגורם לו לדלקת ריאות הגורמת לו לסבל נשימתי ובידוד של 14 יום כשהוא חוזר לבית האבות, רק כדי להחזיר אותו כבר באותו היום לבית החולים.

עולם הרפואה הוא עולם מורכב מבחינות רבות. אחת המורכבויות הגדולות היא האתיקה שמאחורי הפרוצדורות הרפואיות. כמעט לכל החלטה רפואית יש השלכה על תחום האתיקה. החל מרמת הרפואה הציבורית כמו מתן חיסונים, איזו תרופה להכניס לסל התרופות ואת מי להכניס לסגר ועד לרמת הטיפול בחולה הנוטה למות. לא פעם, ההחלטה הקשה והחשובה יותר היא מה לא לעשות ולא מה כן.

ממוגן ומיוזע כולי, אני פותח את דלתות האמבולנס כדי להכניס את החולה למיון כשהמחשבות הן במה עוד הוא יידבק פה הפעם והאם ישכיבו אותו ליד חולה שבאמת יש לו קורונה.. ואז, אל מיטת האמבולנס נגשת אשה מבוגרת, מסדרת לו בעדינות את הזווית של הראש, בוחנת את פצעיו ברגליים ומנקה אותם בזהירות, שואלת למצבו. למה להושיב אותו? למה חמצן? מה קרה בבית האבות?

אשתו. כבר שנה וחצי שהאיש איתו התחתנה כבר לא באמת קיים. אבל זה לא מבלבל אותה, לא משנה אותה. בכל גיל היא חיה איתו באהבה בצורה אחרת. עכשיו אהבה זה גם לדאוג שלא יהיו לו פצעי לחץ. ואצלי המחשבות הרציונליות מתבלבלות. מי אני שאחשוב שאני יודע מה זה איכות חיים, מהי המטרה בכל שלב בחיים, מהם חיים "שווים" ומהו הזמן לשחרר. כן, אני עדיין חושב שהמערכת סובלת מטיפול יתר שיכול לחסוך למדינה מיליארדים מדי שנה כדי לטפל במי שצריך. מצד שני, קיומם של ה"ברקסים" המוסריים חשובים לא פחות. מי יודע מה שווה רגע בחיים? מה שווה החזקת יד לשותף שלך לחיים, גם כשזה כל מה שיש לך לעשות.

ברש"י מצות קלות שאדם דש כו' ובמדרש תנחומא בשמרם עקב רב מה רב טובך כו' והטעם כי מצוות קלות אין האדם עושה עבור השכר רק לעשות רצון הש"י ולזאת אף כי וודאי הכל במדה ויש שכר יותר על מצוה חמורה. מכל מקום הקב"ה צופן שכר טוב ליראיו היינו המקיימים מצותיו עבור יראתו לא עבור השכר. וז"ש ושמר כו' לך ישמור לך הבטחתו. והכלל כי לכל ישראל יש חלק בעוה"ב ובאמת בנ"י מיוחדים הם להקב"ה. ורק שצריך האדם להיות אצל האמת. וכפי מה שמקרב עצמו לדרך האמת ממילא זוכה לרב טוב [שפת אמת, עקב, תרל"ג]:

המדרש על אותן המצוות שמתייחסים אליהם באדישות, רגילות, עד כדי זלזול, מצוות ה"עָקֶב", הוא אולי המדרש המפורסם ביותר על פרשת עקב. מצוות שאנחנו עוברים עליהם ביום יום בלי מתן תשומת לב מיוחדת, אם מתוך התרגלות של שנים ואם מתוך תחושה ש"זה פחות חשוב".

רבו הדרשנים על חיזוק המצוות האלה דווקא והסברת חשיבותן. אומר ה'שפת אמת', יכול באמת להיות שמבחינה מסוימת הן באמת מצוות פחות חמורות. לא נשתמש במילה חשובות, אבל יש בהן משהו שהוא באמת "פחות" מבלי להסתבך בהגדרות של פחות מה, אם בשכר, אם בעונש ואם... ובכל זאת, הוא מזכיר לנו, כי הנקודה המרכזית, הסולם שאיתו עולים למעלה, הוא היראה ולא השכר. יראה היא קיום המצוות, היא המעשים שמגיעים לא מתוך רוממות הוד וכבוד, אלא, דווקא מתוך ההכרה שאני עושה אותם כי נאמר לי. לפעמים אני אפילו לא יודע למה. אני מרגיש חובה. אני אפילו אוהב את החובה, פשוט, כי ככה זה באהבה.  

שבת שלום,

איתן.