קרח תש"ף

בס"ד

יוצאת הנמלה לעמל יומה. יוצאת מהקן הנעים והמוגן אל השמש החמה. נודדת מרחקים עצומים (לפחות מנקודת מבטה) כדי להביא עוד גרגיר חיטה השוקל פי שלושה ממנה אל הקן. גרגיר החיטה הזה יזין את הנמלים הצעירות הבוקעות מהביצים. אבל אלו לא יהיו הבנות של הפועלת. היא תעבוד כל חייה כדי שהבנות של המלכה עם הגנים שלה, הם אלו שיגדלו. זו תופעה של אלטרואיזם, "זולתנות" בעברית, תופעה בה יצור חי עושה פעולות שהן לטובת הזולת ללא תמורה. 

התופעות האלה בטבע מטרידות מאוד את הביולוגים מאחר ועל פי רעיון האבולוציה כל הפעולות של היצור נועדו להעביר את הגנים שלו לדורות הבאים, אם כך מדוע שהפועלת (נמלה, דבורה…) תקריב את חייה כדי לקדם גנים של מישהי אחרת. נמצאו ההסברים, תוארו התיאוריות. אחת מהן, מעניינת במיוחד, נחקרה בערבה על ידי זוג הפרופסורים אבישג ואמוץ זהבי על הציפורים "זנבנים" המקיימים חיי קהילה עשירים בהם ישנם מעשי זולתנות יום יומיים (מוזמנות לצפות בסרטון). ממליץ לעשות שם סיור. 

המשותף לכל ההסברים הוא ה"נגיעה האישית" שיש בכל זאת לכל אותם אלטרואיסטים (או שמא כבר נקרא להם אלטרואיסטים לכאורה…). למשל, מאחר והנקבות של הדבורים והנמלים נוצרות מ"רביית בתולין", משמע יוצאות מביצית לא מופרית של המלכה, הרי שהן אחיות כמעט תאומות ולכן בעצם הגנום הכמעט משותף שלהן "מפעיל" אותן לעזור האחת לשנייה. רוצים לדעת למה זנבנים עוזרים אחד לשני? - ראו בסרטון לעיל.

נגיעה אישית. כל כך הרבה רעות חולות בכל כך הרבה מערכות ציבוריות גלומות בשתי מילים אלה. בכל מערכת ציבורית מתקבלות החלטות רבות מדי יום. מאחורי ההחלטות האלה עומדים אנשים שגם הם מושפעים מאותן ההחלטות. האם אפשר להמנע מלהכניס להחלטות האלה נגיעה אישית? אדם קרוב אצל עצמו. האם יש לדרוש מאדם להיות נקי לחלוטין מעירוב נגיעה אישית בהחלטות שלו, או שמראש לא צריך לצפות מאדם להיות מלאך ולקבל את העובדה הבסיסית הזאת, שגם אדם מוסרי שעושה טוב, רוצה לעשות טוב גם לעצמו. אולי צריך להוריד את הציפיה ממקבלי ההחלטות להיות נקיים, להיות "מלאכים" ו"לשלם את המחיר" על זה שמישהו לקח על עצמו תפקיד, אולי זה סדר העולם?

האם אפשר רק "לצמצם את הנזק" ולצפות שאותה נגיעה אישית לא תהיה מוגזמת, או האם על בעל התפקיד, על משרת הציבור, להיות נקי ב-100%? האם בכלל קיים אלטרואיזם מוחלט בבני אדם? אני מניח שלא. וטוב שכך. אדם ייתן לעצמו, לזולת ולעולם אם הוא ירגיש טוב עם זה. אם העבודה שהוא עושה ממצה את היכולות שלו, מניעה את הרוח שלו, גורמת לו להרגיש טוב. בגמרא יש ביטוי חריף למי שעובד בעבודה שלא מתאימה לו - עבודה זרה. עבודה שהיא זרה לו. ובכל זאת, מה שחשוב, בעיניי, הוא המיקוד. האם המיקוד הוא להיות בעל תפקיד טוב כדי לשרת את עצמי, או למצות את עצמי בשביל לשרת את האחר. אנחנו מקבלים אינספור החלטות מדי יום. חשוב בעיניי, למצוא את הנגיעה האישית ולשאול אותה מאיפה היא באה?

בפסוק המעט מכם. והוא לי למימר (והיה לו לומר) לכם. אכן זה הדיוק היה החטא של קרח שכתיב ויקח קרח. כי הי' לו נגיעה לגרמיהו. ובאמת עיקר בחירת אהרן כהן גדול הי' "ואהרן מה (הוא)" כי לא היה לו שום פנייה רק לקבל השפעת קדושה מהבורא ית' לבנ"י לכן בחר בו השי"ת להיות כהן משרת. וכל הממונה על כלל ישראל צריך שלא יהיה לו שום נגיעה בעצמותו כלל. ומזה עצמו הראה לקרח שאינו ראוי להיות כהן. וגם הבדלה ראשונה שהבדילו להיות לוי ג"כ יהי' נאבד ממנו. כי אם הי' כוונתו לשמים להעלות את בני ישראל כפי עבודתו כמ"ש לעמוד לפני העדה לשרתם. היו רואין כי די להם בזאת השירות. וזהו מכם ולא לכם [שפת אמת, קרח, תר"מ]:

אהרון נותן לנו דוגמה אישית ברמה הגבוהה ביותר. אלטרואיזם מוחלט. אין לו מעצמו, בכהונה הגדולה כלום. צינור חלול להעברת הברכה והקדושה לעם ישראל. ומבחינת משה, המילה "מכם" היא התשובה לקורח מדוע נבחר אהרון ולא קרח לתפקיד של כהונה גדולה, מדוע, גם אם "הלא כל העדה כולם קדושים", יש רק אדם אחד שמסוגל לשאת בתפקיד הגדול הזה. אהרון "מה הוא". כשאהרון בתפקיד הכהן הגדול, אהרון כאישיות לא נמצא שם.

אנחנו לא כהנים גדולים וגם לא, להבדיל, נמלה פועלת פשוטה שרואה את הכל באותו גוון. אבל אולי נביט בטבע, נלך אל הנמלה, נראה דרכיה וחכם.

שבת שלום,

איתן.