שלח תש"ף

בס"ד

ללחוץ על כפתור.

לפתוח.

עיניים.

גבות וקצות שפתיים,

למעלה.

מרחבים של אישונים.

החוויה האולטימטיבית של מורה בעיניי, היא ההצלחה לעורר סקרנות ועניין. כל מה שאני יודע על מערכת העצבים כאילו מתרחש ממש לנגד עיניי. סופת חשמל של נוירונים וסערה של אותם החומרים הכימיים שמציפה את הסינפסות במוח וגורמת לו לדלוק, גורמת לו לבעור. אין דברים יפים מאלה. עוד יגיע היום ותהיה לנו אפליקציה בנייד של fMRI, אותו מכשיר שיכול לראות איזה אזור במוח שלנו "דולק" על פי גירוי מסוים ונתכנן את הלמידה לפי התוצאות שלו…

הכוח של הסקרנות הוא מדהים, הוא זה שהצעיד את העולם קדימה ועשה את האבולוציה מכלי אבן פרימיטיביים לטכנולוגיה שיש בידינו כיום. עצם המשפט הזה צופן בחובו הן את היתרונות הגדולים והמהפכות הגדולות בתחום הטכנולוגיה, הרפואה והנוחות, אבל גם את הסכנות הגדולות האורבות בהתפתחות הזאת.

אז בוודאי, הבעיה היא לא בסקרנות עצמה, אלא, בתשתית עליה היא מגיעה. כמו כל כלי אחר, חזק ככל שיהיה, הכוח בידי המשתמש. הצבה של בסיס ערכי ומוסרי חזק לפני לפני השימוש בכלי הוא זה שיכול לעזור להפוך את הסקרנות מכלי מסוכן לכלי שיפתח את האדם והעולם. בסופו של דבר העולם הפנימי הוא זה שקובע. היציאה למשימה, כל משימה תלויה בהכנה הפנימית, בהבנה של מטרת המשימה ובהתכווננות הפנימית. משימה, שליחות, מילים גבוהות, אבל החיים היום יומיים שלנו הם משימה אחר משימה. שליחות אחר שליחות. לפעמים קל יותר לראות ולחוות את זה כשליחות, לפעמים יותר קשה. אבל כל יום, כל דבר, צריך את ההכנה שלו. אני קם בבוקר ויוצא לשליחות.

במדרש אין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. נודע דברי אא"ז מו"ר ז"ל כי כולנו שלוחי מצוה שנשתלחנו מהשי"ת בעוה"ז לקיים מצותיו כו'. ובודאי לא הי' אפשרות להמשיך קדושת השי"ת בעוה"ז. רק ע"י בנ"י בעבודתם [...] ועי"ז מצליח בשליחותו ועושה המצוה כתיקונה. ואף במעשה גשמיי ע"י ישוב הדעת שמברר אצלו וחפץ באמת שיתקיים רצון עליון שיש בזה יוכל להנצל. וזה הי' העצה במרגלים שאמרו בנ"י נשלחה כו' לפנינו. וצוה השי"ת שיהי' מצוה וע"י זה יוכלו להנצל כמ"ש כבר במ"א. אך שהיו צריכין לידע כי אין השליחות כדי שיעשו רצונם להבחין טוב הארץ רק היו צריכין לבטל רצונם לרצון השי"ת ששלח אותם. וזהו שמשבח במדרש שליחי מצוה יותר מגוף קיום המצוה כי הרצון וההכנה והתשוקה לקיים המצוה הוא העיקר ועי"ז מצליח בשליחותו כנ"ל ע"י שנותן נפשו כנ"ל. ודברי תורה הם לדורות שכשמפשיט אדם עצמו מגשמיות ורפש למצוא כבוד ה' בכל דבר יוכל לתור ולחפש ולמציא הארה הגנוזה בכל מקום כמ"ש בזוה"ק על שלח לך כו' אילולי האי עלמא כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ב].

"שלוחי מצווה אינם ניזוקים". מדוע שלוחי מצווה הם אלו שלא ניזוקים, מדוע לא אלו שעושים את המצווה ממש? מפרש ה'שפת אמת' כי השליחות אל המצווה היא העיקר. יותר עיקר מהמצווה עצמה. הרצון, ההכנה, התשוקה הם אלו שקובעים. ובזה טעו המרגלים ששמו את עצמם לפני המשימה, לפני המטרה ובכך ניסו לשנות את המצווה. ובלי הכנה פנימית, בלי תחושת מטרה, בלי להבין מהי הארץ, באמת ארץ ישראל לא עדיפה על פני המדבר. 

המדרש שאותו הביא ה'שפת אמת' בהתחלה מדבר על "הנותן נפשו בשליחותו". את הנפש, את הרצונות האישיים, את מה שטוב לי, אני שם רגע בצד. מבין את המטרה, מבין את החשיבות ואז אני מכוון את הכוחות שלי, את האישיות שלי ונותן את הנפש למשימה.

שבת שלום,

איתן.