יתרו תש"ף

בס"ד

בור ללא תכלית.

זרוק אבן - אם יהיה קול.

אם תשמע.

נו, תעשה!

ותשמע.

אחותה של המרמרה משבוע שעבר היא תחושת חוסר התכלית (שם קצת ארוך לספינה, אבל…), ואולי זו האם המולידה שלה. היא שואבת אור באותה מידה. אני מרגיש שהתחושה הזאת היא המקור להרבה מהתופעות של חוסר שקט ותזזיתיות המתבטאות בצורות רבות ואפילו קשות, החל מחוסר קשב ומוטיבציה ועד לתופעות של אלימות קשה, חציית גבולות והתמכרויות שונות, לא פחות. כן, יש הרבה סיבות שמעודדות את התופעות האלה, אבל אם אני חושב על אחד מהשורשים שלהן, נראה לי שחוסר התכלית הוא מנוע חזק שדוחף לשם.

שבירת התכלית, או התהום שנפערת פתאום בתחום הזה בגיל ההתבגרות (גם אם המתבגרים לא מצליחים לתת לתחושות האלה שם) היא שלב נורמלי בהתפתחות וכמו כל שלב נורמלי היא אפילו בריאה ורצויה, אנחנו לא רוצים מתבגרים עם תכלית של ילדים בני 4 (זה כבר פחות חמוד…). אבל אם אין איסוף של מכלול ההתנהגויות הנובעות מכך (בין אם הן רועשות מאוד או שקטות מאוד), אם אין התקדמות לתכלית חדשה, הנוער יגדל ויהיה מבוגר "לא אפוי", מבוגר שלא יודע את מקומו בעולם, מתקשה לעבוד, מתקשה לשמור על יחסים קרובים, ומבוגרים קשה יותר לשנות.

אז מה עלינו לעשות, הורים, מחנכים ובני הנוער שבכל גיל? כמו שאמר אלכס אנסקי (ואת זה יזכרו בטח רק בני הנוער בגיל המבוגר יותר, להלן קישור נוסטלגי…) - "ובכן, מה לעשות? לעשות!". 

אז תגידו לי, אבל זו בדיוק הבעיה! חוסר התכלית מביאה לזה שאני לא מבין שצריך בכלל לעשות! שאין לי כח! אז מה אתה מדבר איתי עכשיו על עשייה?? אחרי שאני אבין, אחרי שתהיה לי תכלית, טוב, אז אני אעשה.. ואני אומר: "עד כאן דבריו של יצר הרע". מתוך אמונה באדם, בכל אדם, שרוצה להיטיב, שרוצה להיות משמעותי ומועיל, אני אומר, בוא תעשה. גם אם אתה לא מרגיש. בוא תהיה חלק ממשהו גדול יותר, בוא ותתן. העשייה, שהיא תכלית מעשינו כאן בעולם הזה, כך אני מאמין, תביא לכל אדם, בסופו של דבר, את ההבנה לגבי התכלית שלו, תפתח לו פתח להבין מהי הדרך הייחודית שלו בעולם.

גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצוה הש"י רק אשר יהי' בכחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע ע"י המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה'. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' כל צבאם. וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור.... [שפת אמת, יתרו, תרל"ב]:

אחד הביטויים הידועים ביותר לגבי מתן תורה הוא "נעשה ונשמע" (אמנם לא כתוב במפורש בפרשה שלנו, אבל מסופר בהמשך על מעמד מתן תורה). יש לביטוי הזה פירוש עממי שנותן כבוד להליכה על עיוור. אני קודם אעשה כי אמרו לי, אחר כך אברר. איזה מאמין גדול אני... מה שיותר מתאים לנצרות. אמנם, כמובן, פה מדובר על שמיעה ישירה מהקב"ה, אבל הפירוש הזה לקח אנשים רחוק להתנהגות כזאת ששמה את השכל בצד כשמדובר גם באנשים גדולים שמדברים (מרבנים ועד פוליטיקאים).

אז אומרים בני ישראל, על פי ה'שפת אמת', אנחנו מקבלים על עצמנו את העשייה מתוך אמונה שדבר ה' אמת, אז אנחנו עכשיו נשמע מה לעשות ונעשה כדי להוסיף שמיעה, כדי להוסיף הבנה ובסופו של דבר גם כדי להוסיף אהבה. נשמע בפעם הראשונה כדי שתהיה לנו, בעזרת העשייה, שמיעה שנייה. אמיתית יותר, מובנת יותר, מחברת יותר. "קול גדול ולא יסף" - מתורגם על ידי אונקלוס "ולא פסק". קולו של הקב"ה ממשיך להדהד בעולם ועלינו להקשיב, לעשות, כדי לשמוע באמת.

שבת שלום,

איתן