בס"ד
הרגשתי שזו מלאכת "דבר האבד". אז התיישבתי בסוכה מול המחשב וכהרגלי פתחתי קודם כל את התוכנות ודפי האינטרנט הרלוונטיים. טוב, מיד התברר למה לא עובדים בחול המועד. עיון קצר ביומן הגוגל לשבוע של אחרי החגים וכבר יצאה שמחת החג… נו, אולי קצת הגזמתי, סך הכל אני אוהב את העבודה וגם אוהב שיש לי זמן לתכנן וליצור, אבל עבר איזה רטט כזה של "החגים נגמרים". אני חושב (וזוכר מהעבר) שלא רק מורים חווים את הרטט הזה. מין רעד כזה עם תחושה שעוד מעט כבר לא אהיה מוגן, עוד מעט יגיע זמן הפירעון של ההתחייבויות שלקחתי על עצמי, עוד מעט הזמן האפור.
בזמן אפור אני מתקיים. חי, פועל ועושה מה שצריך. לא חושב הרבה על הקיום שלי, על האני שלי. נכון, זה לא תמיד מגיע עם החורף, זה יכול לתפוס אותי בכל זמן בשנה. אבל נפילת המתח הזאת שבין חגי תשרי, שהם כמו רכבת הרים אמונית - רגשית, לבין סתם יום של חול מביאה אותי לפעמים לשאול את עצמי על המשמעות של אותם הימים. אני אמנם איש של יום יום ופחות של אירועים גדולים ובכל זאת אני תוהה לפעמים על משמעותם של אותן הפעולות והמעשים בימים אלו.
אני לא תמיד יודע להצדיק את כל המעשים, בוודאי גם שיש נפילות, אבל בסך הכל אני מרגיש שאותם המעשים, אותן הכוונות בהן אני מצליח לחבר בין הכוחות הפנימיים שלי לבין משהו חיצוני לי, גדול ממני, משהו שמוסיף טוב, זה מה שמכניס את המשמעות לאותם ימי החולין, או אפילו, אני רוצה לומר, אלו המעשים שהם העיקר בימים שהם העיקר. וחשוב לא פחות, לחיות נורמלי. לחיות כבן אדם על שלל תפקודיו האישיים והחברתיים. הנורמליות ולא הסגפנות, רצינות פנימית עם קצת קלילות חיצונית, עם שמחה, מאפשרת, כך נראה לי להיות משמעותי בעולם הזה, לעשות משמעותי את העולם הזה.
"הבל הבלים הכל הבל" אמר קהלת, החכם באדם. אדם שידע שיאים, אדם שידע שפל. והכתיבה מבלבלת. דבר והיפוכו. אמונה ואפיקורסות (?), אופטימיות ופסימיות, זה טוב או בעצם רע. וחשבו לגונזו. אך אנשי כנסת הגדולה, בסופו של דבר, לא פחדו להכניסו כאחד מספרי הקודש בתנ"ך, כאחת המגילות. במשך שנים קראתי את הספר שהשאיר בי סקרנות וחידה. וכל פירוש שלמדתי האיר לי את הכתובים באור חדש. אור אופטימי. הרב יונתן זקס (שב"ה ספרו עוד ילווה אותי גם בפרשיות השבוע) האיר את עיני למבנה הספר. מבלי להאריך, לאחר כל "סאגה" של התפלספות על הקשיי הקיום והאבסורדיות שלו מופיעה שמחה. השמחה לא פותרת את בעיית העוני. גם לא את המוות הפוקד את החכם והסכל גם יחד. אבל היא מאפשרת לשמוע משהו אחר. גם שהראייה העיונית, המפוקחת של המציאות אומרת רע, אומרת שטויות, מגיעה השמחה לומר שגם אם לא אגשים את כל חלומותיי, גם אם עברתי סבל, השמחה (שתמיד מופיעה בתורה כשמחה עם מישהו אחר) מחברת אותי למקומות גדולים ממני שאם רק אגע בהם בחיי הקצרים, מה טוב. "סוף דבר הכל נשמע.." בסוף, המוזיקה של החיים, המקצב שלהם קובע לא פחות ממה שלמדתי ועשיתי.
שבת שלום,
איתן.
וכדי שלא אזכה רק אני, אצטט את הרב יונתן, כלשונו הזהב:
"בערוב ימיו הארוכים הבין קהלת כי רק לשמחה כוח להביס את הייאוש. השמחה אינה מדברת בלשון בתבונה. היא איננה עונה על שאלותיו הקיומיות של המלך-הפילוסוף המפוכח. היא שייכת לחלק אחר של המוח, קדום יותר, עמוק יותר. כמו המוזיקה, היא נותנת ביטוי למה שאי אפשר לבטא. היא אומרת - כן, לפעמים החיים לא הוגנים והעולם אינו צודק, אבל עצם היותם של החיים קצרים הופכת כל רגע בהם ליקר. היא אומרת - הפסיקו לחשוב על מחר. עלזו, גילו, שירו, הצטרפו לריקוד גם אם אין הדבר הולם את כבודכם. השמחה רוחצת את החיים באור. היא משחררת את הנפש מכלא העצמי. השמחה היא ירושלים בסוכות. השמחה איננה פותרת בעיות, אבל היא נוסכת בנו את הכוח להמשיך לחפש את הפתרון. היא מתַחזקת את האמונה שאנו זקוקים לה אם רצוננו, בשנה שאך זה התחילה, להביט בעתידנו בלי אימה ולרפא משהו משבריו של עולמנו הפצוע."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה