בס"ד
אחת החידות הגדולות בחיי החברה היא לדעת למה הזולת מתכוון. דווקא מה שאנו רואים כלפי חוץ, אפילו מה שהזולת אומר לנו, או מציג לנו לכאורה במפורש, מציב איזשהו מחסום בפני כוונתו הפנימית. אין הכוונה דווקא באדם שמשקר בכוונה תחילה, או שמציג הצגה לשם הצגה. עצם הדרך שבה הדבר יצא החוצה, כבר מכסה משהו מאותה כוונה פנימית. את המחסום הזה יכול להרגיש הן השומע והן המשמיע. "את הדברים החשובים ביותר קשה יותר לבטא" היטיב לתאר סטיבן קינג והוא ממשיך, "...לגלות לבסוף שאנשים מסתכלים עליך בצורה משונה… והגרוע מכל, אני חושב, כשהסוד נותר נעול בתוכך לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא משום שאין לך אוזן קשבת".
אין לנו אלא את מה שאיננו רואות, אבל מהי האמת? העולם מלא כיסויים וחיוכים מזויפים, איך אפשר בכלל ליצור יחסים של חברות אמת, של אהבה, אם מסתרי המחשבה של האחר אינם ידועים לנו? איך אפשר בכלל לצפות להיות מובנים? יותר מזה, לפעמים נדמה שאני מצליח להסתיר גם מעצמי, חי ברוטינה, נכנס כבר לאיזו "דמות", עוד ועוד שכבות שמכסות.
הדרך היא הדיבור. לא להסתפק באמירות. דיבור פתוח, לרדת לפרטים. אבל, אחרי הדיבור גם לדעת להמשיך אותו לחיי המעשה, לדעת לפעול עִם.. ולא רק לדבר עִם. אפילו ההשפעה של שיחה כנה ופתוחה תתפוגג מהר אם לא נדע גם לחיות את התובנות מהדיבור, יום אחרי יום.
האזינו השמים ואדברה זה בחינת עשרת הדברות. ותשמע הארץ אמרי פי הוא בחי' עשרה מאמרות. והוא בחי' תורה שבע"פ שהקב"ה נתן התורה שבנ"י יתקנו כל הנעשה בעשרה מאמרות ע"י התורה. שהתורה היא ביאור ופירוש הבריאה. וע"ז איתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ולכן נאמרה שירת האזינו ע"י משה ויהושע שהוא חיבור תורה שבכתב ושבע"פ. ואמר יערף כמטר כו' שתכלית התורה להוציא על ידה מכח אל הפועל כל אשר הטמין הקב"ה בעולם. כדמיון המטר שע"י מוציאין מן האדמה מכח אל הפועל כל הפירות [שפת אמת, האזינו, תרס"א]:
בעשרה מאמרות נברא העולם ובסופן התגלה ה… טבע. האמירות שטבע הקב"ה בעולמו גרמו להסתרתו מבני האדם. כנגד עשרה מאמרות אלו נִתְנו לעם ישראל עשרת הדיברות שתפקידן לגלות את שם ה' בעולם. התורה מגלה כיצד אותו עולם טבע דטרמיניסטי גם הוא בעצם חלק מהתכנית האלוהית, גם לו יש תכלית. ובשביל זה צריך לדבר ולהאזין. לומר ולשמוע. להיות כל הזמן בקשב. דרוכים. פתוחים, כי הקול כבר נמצא בעולם. הקול של מלא כל הארץ כבודו והקול של כל אחד מברואיו.
ראש השנה מבטא את מלכות ה' בעולם והתגלותו כנותן החופש. חופש שבא עם דין. יום כיפור הוא דיבור עמוק, גלוי, מתמשך ביני לבין עצמי, ביני לבין בוראי, לא משאירים שום דבר פתוח. ואז מגיע סוכות כדי לא להשאיר את הדברים באוויר, באותו גובה של יום כיפור, אלא להתחיל ולחיות איתם. ואחרי סוכות יגיעו הסתיו והחורף, ימים של שגרה. הימים שבשבילם נוצרו החגים, שם נִבַּחֶן.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה