בס"ד
בימים האלה אני מוצא את עצמי "מהבהב". לב שנותן פעימה חזקה כזאת ועושה הפסקה, חרדה ורעדה כשההבנה מכה, ממה מכה ישר בפנים. איזה… איך נפלתי לבור הכי קטן, הרי יכולתי לדלג מעליו בקלות. וחיוך ושקט וזה יהיה בסדר ויהיה טוב וסליחה וכפרה ומחילה. חוטא בשטויות. עושה חסד. בבן אדם לחברו? ומהו המקום?
שני שעירים. שני לבבות.
בתוכי.
מוכן לעלות אל ה', נדחף לעזאזל.
מרגיש כל אבן קטנה בדרך, נעשה איברים איברים.
מי נתן לך רשות, עזאזל? מי ציווה עליך לפרק?
מוכרח אתה להודות,
פרנסתך ממנו.
עצם אל עצם תתחבר.
ופרשת וילך, ממש לקראת סוף הנאום של משה המתחיל בפרשת דברים, הוא הופך חוצב להבות. סופו תהיה שירה. קשה. נוקבת.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
עוד נדרדר. נתפורר. איברים איברים. כמו השעיר. לעזאזל. ודווקא מכאן למדו חז"ל - מניין לתחיית המתים מן התורה? הנך שוכב עם אבותיך - וקם. איך באחד הפסוקים הפסימיים ביותר בתורה, מוצאים חז"ל את האופטימיות האולטימטיבית. תחיית המתים. הניצחון על המוות שהיה נראה בלתי מנוצח. שכיבה וקימה יש בפסוק הזה. כמו בשמע ישראל - הכל אחד. הרע גם הוא נברא מאת הטוב. זה מה שצריך להתגלות, זה מה שעושה התשובה.
שבת שלום וגמר חתימה טובה.
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה