תצוה תשע"ט

בס"ד

אני מסב את תשומת הלב של מי שלא מנוי על העיתון הנפוץ ביותר (בגולן) "שישי בגולן" למהדורה של שבוע זה בעמוד 8. תלמידת האולפנה היקרה ברית אל הירשפלד מחיספין קיבלה את אות שר החינוך על שם אלעד ריבן להתנדבות. אלעד ריבן התנדב כנער ב"צופי האש" ונספה תוך כדי התנדבות בשריפה הגדולה בכרמל. לא אספר בפורום זה על ברית אל, מעבר למה שכתוב בעיתון, אבל היא בהחלט משמשת דוגמה לאיך שאני תופס את ההתנדבות, או כמו שאני מעדיף לומר את הנתינה. 

אני מעדיף את הביטוי "נתינה" מאחר ותנועת הנפש של הנתינה יכולה וצריכה להיות לא רק במקום בו אתה מתנדב, אלא, אפילו במקום העבודה, אפילו שאתה מקבל בסוף החודש תלוש משכורת. כשאתה בתנועת נפש של נתינה, העבודה שלך נראית אחרת. אפילו אם אתה נותן את אותם השעות ועושה את אותם הדברים. אין משהו יותר מורגש מתנועת נפש של נתינה במסגרת העבודה. 

דווקא במסגרת של התנדבות "רשמית" עצם העשייה, או אפילו השהייה במקום ההתנדבות עושה רושם. בעבודה, בבית, עם החברים, בלימודים, בשגרה… דווקא במקומות האלה רוח של נתינה היא זו שמשנה מציאות. דווקא במקומות שאתה חייב להיות בהם או שאתה מקבל כסף או כי אתה חלק ממשפחה, חלק מחברה, הנתינה היא זו שתקבע עד כמה יהיה טוב לסביבה, הנתינה במקומות אלו היא גם זו שתקבע את האישיות שלך.

כידוע, אני חסיד גדול של יום יום ולא של אירועי שיא למיניהם. התנדבות בקייטנת איל"ן, שבוע התנדבות וכדומה הם התנדבויות חשובות, אבל הם לא מה שמשנים את החברה. עבודה של שגרה עם נכים, עם קשישים ועם כל מי שצריך אותנו היא זו שתעשה להם את ההבדל. היא זו שתעשה את ההבדל אצלנו. נצרכים יש מסביבנו כל הזמן, ממש ממש קרובים. הם לא רק הקשישים בצד השני של הכביש ולא רק בעלי מוגבלויות, הם קרובים יותר. ולפעמים כל מה שהם צריכים זו נתינה של מילה, של מגע, של חיוך. להרגיש, לראות, לתת תשומת לב.

בפרשה זו מצות המנורה ובגדי כהונה. כי אהרן בחינת נר מצוה שהוא תיקון הגוף ברמ"ח ושס"ה. ומשה רבינו ע"ה בחי' תורה אור שהוא הנשמה. דעיקר המצוה להמשיך אור הנשמה אל הגוף. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים והאיר אל הגוף. ואהרן העלה הנר אל הנשמה. כמ"ש במ"א דבמשה כתיב מן הבוקר עד הערב ובאהרן כתיב מערב עד בוקר… (שפת אמת, תצוה, תרס"ג):

החסד הכי גדול שנתן הקב"ה לברואיו הוא היכולת לתת. אף אחד לא רוצה להשאר במצב של תינוק בו הוא רק מקבל. נכון, הכל קיבלנו מהקב"ה, אבל יש לנו בחירה להיות שותפים לניהול הבריאה בכוח הנתינה שניתן לנו. 

משה רבינו נבדל מהעם, מוריד תורה מהשמיים לארץ ואהרון שנמצא בתוך העם יודע להעלות את הנרות כלפי מעלה. נמצא בתוך העם, יודע את מצוקותיו, את חטאיו ולכן גם יכול להעלות אותו כלפי מעלה. היכולת הזו של אהרון היא זו שמאפשרת לו להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היא זו שמאפשרת לו לכפר על העם, לעצור את המגיפה ואפילו לצמוח ולהצמיח מתוך השותפות עם העם במעשה העגל.

הנרות שאהרון מעלה מאופיינות בכמה תכונות. הראשונה היא, כפי שהזכרנו הכיוון - מלמטה למעלה. השנייה היא שההעלאה תהיה תמיד. בכל יום. שלא יכבה. והתכונה השלישית היא הציווי. בעוד שעד עכשיו ראינו שהכל מגיע בתרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, מגיעה פרשה של ציווי. על כסף וזהב נוצצים אין צורך לצוות. כולם רואים שנתתי זהב. הזהב נשאר לאורך זמן. כל פעם שאגיע למקדש אוכל לראות ולהראות את תרומתי הנוצצת. השמן כלה. נגמר בכל יום. נשרף. צריך כל הזמן לחדש את המלאי, כל הזמן לתת. ומי יראה מחר את התרומה שלי? מי ירגיש בה ומי יראה אותה מחר? אף אחד.

נתינה. תמיד. גם כשלא רואים. ואז תעלה השלהבת למעלה...

שבת שלום,

איתן

וככה לסיום..

היה לי חבר היה לי אח

מילים: יורם טהרלב

לחן: יאיר רוזנבלום

במקום שאליו אני הולך 

היו רבים כבר לפני. 

השאירו שביל, השאירו עץ, 

השאירו אבן לרגלי, 

ומה אני אשאיר אחרי, 

האם אשאיר איזה דבר? 

איני רואה את צעדי! 

איני רואה את צעדי, 

ומי יראה אותם מחר? 

היה לי חבר, היה לי אח, 

הושט לי יד כשאקרא, 

היה לי חבר, היה לי אח, 

הושט לי יד בעת צרה, 

אני אחיך, אל תשכח! 

היה לי חבר, היה לי אח. 

במקום שאליו אני הולך 

היו נשים, היו גברים, 

ואהבה גדולה היתה, 

האם אני אמצא אותה? 

הם לא השאירו לי דבר 

לא אנחות וגם לא פרחים. 

הם לא השאירו לי דבר! 

הם לא השאירו לי דבר, 

מלבד אחים וחברים. 

היה לי חבר, היה לי אח... 

במקום שאליו אני הולך, 

אני נזהר שלא לשבור, 

אני נזהר שלא לדרוך, 

אני נזהר שלא לזכור, 

וטוב לי שאתה איתי, 

וגם אתה וגם אתה. 

פה תישאר אחרי לכתי! 

פה תישאר אחרי לכתי 

החברות אשר היתה.