תולדות תשע"ח

בס"ד

פרשת תולדות תשע"ח

לעובדה שאני אוהב מאוד את מה שאני עושה בעבודה ולכך שהעיסוק החינוכי באולפנה תופס לי חלק כל כך גדול מהזמן ומהנפש, יש יתרונות גדולים מאוד, אבל גם יכול להביא לחסרונות. אני באמת מאחל לכל אחד שיהיה כל כך מסופק בעבודה, כל כך מאמין במה שהוא עושה, שנימי הנפש שלו יהיו קשורים במהות של מה שהוא עושה בחיים כמו שאני מרגיש. אחד המפקחים ביקר בחדר המורים שלנו לפני כשבועיים ושאל כל אחד מהמורים מהי האולפנה בשבילו? התשובה שלי הייתה עולם. אני חי בעולם הזה שנקרא חינוך באופן כללי ובאולפנה באופן פרטי. אני כל כך חי בעולם הזה, שלפעמים אנשים (אמא שלי, חברים…) דופקים לי על הזכוכית מבחוץ כדי לשאול אם אני מודע לעובדה שיש עוד דברים ואנשים בעולם.

נחזור לחסרונות. אחד כבר הזכרתי על הדרך והוא הצמצום שיכול להגיע מזה לנושאים אחרים שקיימים (אני ממש לא יודע מה קורה בארץ, אם כי אני מניח שבנימין נתניהו עדיין ראש ממשלה, רק בגלל שזה מה שקורה תמיד…). אבל החיסרון הגדול יותר בהיקשרות למשהו (או מישהו) הוא התלות. וכשטוב, אז הכל טוב. וכשקצת פחות טוב, וכשלא הולך, אז גם הלך הרוח הזה נכנס אלייך בעוצמה אדירה שגורמת לסערה פנימית גדולה. ואת הסערה הזו צריך לקבל כחלק מהעניין ואת הסערה הזו צריך לנהל בחוכמה, כדי שלא היא זו שתנהל אותך ותהרוס את כל מה שעומד בדרכה.

הדרך לטיפול בסערות כאלו, במצבים כאלו שהכל "עף" ונראה לא יציב, ומאיפה בכלל אפשר להתחיל, האבן הראשונה בדרך, היא קודם כל להחזיק במשהו יציב. לאבחן, לחפש וללכת אל אותם הדברים, אל אותם האנשים שמהווים לנו עוגן, אל מקורות האנרגיה שלנו. קודם כל לקבל מעט יציבות וכוח. השלב השני הוא לעמוד לנוכח המציאות, להכיר בה. להכיר את הבעיה, להכיר את המגבלה שלך ובאופן חד ואמיתי לעשות את מה שצריך כדי להגיע לפתרון שיהיה טוב לכולם. כי כשטוב לך, טוב לסובבים אותך. התהליך הזה של בירור צריך להיות נוקב ומדויק. "אין מרחמים בדין". אבל המהות של אותו דיון נוקב, של אותו דין הוא רחמים, הוא להיטיב.

"בפסוק ויעתר יצחק דרשו חיז"ל שנמשלה תפחת צידקים לעתר (קלשון). מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום כן תפילתן מהפכת מידת הדין לרחמים… כי אברהם אבינו עליו השלום המשיך בחיי חסד - אל בכל יום ויצחק בא לתקן מידת הדין ולהפכה לרחמים…" (שפת אמת, תולדות, תרנ"ג).

יצחק וריבקה עומדים מול משבר קשה. עקרות. ויצחק - מתפלל. הפירוש המילולי של המילה להתפלל היא לעמוד בדין (לשון פלילים). היא מופיעה בפעם הראשונה אצל אברהם איש החסד המקבל הנחיה של הקב"ה להתחיל לשתף את מידת הדין, וכאן היא מופיעה אצל יצחק שאצלו מידת הדין היא המידה העיקרית. ויצחק מתפלל לנוכח (=מול) רבקה. הקושי אצל יצחק נוכח, גלוי. יצחק מציב את הקשיים אל מול העיניים ומתפלל כדי לשנות. לשנות עד כדי היפוך מלא של הדין!

מידת הדין אומרת - מה שקיבלת מה' זה מה שמגיע לך, אל תתלונן, ממילא אין מה לבקש, ממילא אין מה להתפלל. יצחק מביא לעולם את ההיפוך. יצחק מגלה כי הבחירה החופשית האמיתית של האדם יכולה לקחת את אותו הקושי ממש, בלי להתחמק, ולהפוך אותו לנקודת כוח. אולי בדין לא מגיע לי, אז אני אבקש ברחמים. לחמוק מהקושי, מלמד יצחק, ויגיד גם אחריו זה כל פסיכולוג, רק גורם רעה לאדם. שים את הבעיות מול העיניים ותראה מה הניסיון מזמן לך, אילו כוחות ושינויים אתה יכול לעשות בך ומתוך זה שינוי בעולם שסביבך.

אברהם אבינו הניח את התשתית של החסד. אבל, חסד לבד יוצר קלקול. ולכן הוא מקבל את יצחק ולומד שיש מקום חשוב למידת הדין. יצחק שמידתו דין מראה שבעצם הכל רחמים. האפשרות לעמוד למשפט היא הבסיס לאפשרות לתיקון וממילא לרחמים ולאפשרות לשינוי.

שבת שלום,

איתן