וירא תשע"ח

בס"ד

פרשת וירא תשע"ח

העברת תחושות ורגשות לאדם אחר היא אולי אחד הדברים הקשים ביותר בתקשורת בין - אישית. הרי ברגע שהוצאת את התחושה כמילה מדוברת, נתת לה צורה מוגבלת והקטנת אותה. אבל הדיבור הוא הכלי האנושי העיקרי ואיתו צריך לעבוד. מי שלא חי בשנות ה-90 של המאה הקודמת (שאומרים את זה ככה זה נשמע ממש מזמן) לא יוכל להבין את התחושות הקשות שהיו אז בעם. כמו שמי שנולד בארץ לא יכיר את התחושה של  איך זה להיות יהודי בגלות ומי שלא חי לפני מלחמת ששת הימים לא ממש יוכל להבין את תחושת המצוקה לפני המלחמה ואת תחושת האופוריה שאחריה. אבל להקשיב צריך, כי צריך ללמוד. ללמוד מה היה כדי לדעת לפעול בעתיד.

תחושות חזקות רבות הציפו אותי בשנים האלה. שנות אוסלו. התחושה שאתה מיעוט שנמחץ תחת המדינה הענקית. תחת איש חזק שרימה אותך. שהנה הולך להתרסק לך החלום בפנים. הולך להתרסק לך הבית. והאמונה עומדת במבחן. הזוהי תחיית ישראל? או חורבן נוסף? אולי לא נתגייס לצבא?

ואז, מוצאי שבת. וברגע אחד הלם נוראי. שלב של בלבול מוחלט. והשאלה האם אנחנו אשמים ברצח של יצחק רבין או דווקא הנרדפים בסיפור הזה? אתה מתנדנד בין להאמין לזה שמאשימים אותך (הרי היית בלא מעט מההפגנות) ומסתכלים עלייך בעין עקומה גם כשאתה מתגייס לצבא כמו כולם, לבין התחושה והאמונה שזה לא הציבור שלנו, זה לא הדגל שלנו, להיפך! איך אתם לא רואים את זה? והאם עוד אפשר ללכת יחדיו?

והשנים שעברו אולי הקהו מעט את התחושות של אירוע הרצח, אולי מעט איזנו את הסערה, אך צריך להכיר שכוחות הפילוג עוד קיימים ומרימים את ראשם כשרק נותנים להם. אוסלו, הסכמים, פינויים, גוש קטיף, בג"ץ… והתקשורת שמצד אחד מגוונת היום יותר ויש בה יותר מקום לכולם, יש בה עדיין מליבוי והגברת השונה, זה שמראה שכאילו ההליכה ביחד אינה אפשרית, מישהו אחד בהכרח יהרוג מישהו אחר.

נהוג בימים שכאלה, להיות הכי פוליטיקלי קורקט, להגיד את המילים הנכונות על שלום ואחווה בין כולם, מילים שהן מצד אחד נכונות וטובות, אבל לפעמים מרוב הקריאה לאחדות, מנסים לייצר אחידות. אחידות היא כלי חזק, היא אחד הכלים שאפשר לבנות איתם מגדל שראשו בשמיים, שאפשר לבנות איתו מדינה גם בתנאי מחסור ולהפריח את השממה. אבל אחידות זה אומר שאם אתה לא כמוני אני בהכרח שונא אותך. ובסופו של דבר זה מתפרץ. אם לא נדגיש דווקא את השוני בינינו ועם השוני הזה נצא להליכה המשותפת, אז נתפזר על פני כל הארץ, אז לא נדבר באותה השפה גם אם פיזית נחיה באותה מדינה.

"ויקם וילך… קדמו שטן בדרך ונראה לו בדמות זקן… אמר לו בן שנתן לך למאת שנה אתה הולך לשחטו? אמר לו: על מנת כן.. ואמר לו… ואמר לו… ואמר לו… ואמר לו ליצחק… ואמר לו…" (מדרש תנחומא פרשת וירא סימן כ"ב).

את המדרש המופלא הזה, על אחת הפרשיות המופלאות / מוזרות / חשובות / מטרידות של עקדת יצחק למדנו עם הרב שמעיה בבית המדרש ביום חמישי. בכוונה לא הבאתי את המדרש בשלמותו וגם לא את עיקרו של הלימוד, אלא, רק את המבנה של המדרש. התורה משאירה חלל גדול בכל מה שהתרחש בשלושת הימים האלה בין הציווי להעלות את יצחק לעולה לבין זמן הביצוע. שלושה ימים שאב ובנו יודעים מה הולך לקרות ומה שאנחנו יודעים ומה שמודגש הוא רק שהם הולכים לשם יחדיו. אז המדרש "נכנס" אל תוך ראשם של אברהם ויצחק ומדברר אותם. מתאר את הקריעה הפנימית בנפשם. כל אחד מול עצמו, אומר לו - לעצמו ואומר לו ואומר לו ואומר לו…

שניהם יודעים שיש להם מטרה משותפת בהפצת קידוש השם בעולם. לכל אחד הסגנון שלו. ונראה כאילו עכשיו אחד מהם מסיים את תפקידו. אבל - וילכו שניהם יחדיו, וילכו שניהם יחדיו. על ההליכה כבר דיברנו שבוע שעבר. הליכה היא התבוננות, היא מחשבה המביאה לידי מעשה. ואפשר ואולי אפילו חובה להיות שונים, גם להתווכח ולנסות באופן פוליטי לקדם את הדרך כפי שאתה רואה אותה, אבל בכל שלב של הדרך לשים לב ללכת יחדיו.

וילכו שניהם יחדיו - ויצחק לא נעקד.

ולא הלכו שניהם יחדיו - ויצחק נרצח.

ובקטנה לסיום, עם הצד הפוליטי שהוא לא אני, לא נפגשים כל יום, לא עומדים בדילמה הזאת לעיתים קרובות, אבל עם השכן / חבר שלידי, איתו אני נפגש כל יום ואולי אנחנו הצבענו בבחירות לאותה מפלגה, אבל הוא שונה ממני בדברים אחרים שביום יום נראים עוד מפרידים יותר. האם איתו אני הולך יחדיו?

שבת שלום,

איתן