בס"ד
ואתחנן תשע"ז
לשאלת ההנעה. ולא, לא נתקעתי עם האוטו השבוע. שוב ושוב ובכל מיני הזדמנויות, אני תוהה מה מניע אנשים. מה מניע אותם בכלל ומה מניע לעשות מעשים גדולים. ומנגד, מה מניע אותם למרוד, להתנגד ולבעוט. זה קורה כשאני נתקל באנשים כאלו או קורא סיפור חיים של אדם זה או אחר - ואז מתפלא. מאיפה כל הכוחות האלה, מאיפה המוטיבציה?? או מנגד – למה? מה לא בסדר איתו?
י"ז בתמוז – שלושת השבועות – תשעה באב, רצף של אירועים היסטוריים קשים לעם היהודי במשך אלפי שנים. ובכל אותם אירועים היו אנשים שאיכשהו הצליחו להתנתק מכל מה שמסביב, כאילו הם חיים באיזו בועה. בתוך המלחמה, בתוך הגירוש מספרד, בתוך הגטו. והם מדברים אחרת מכולם, והם עושים אחרת מכולם. כאילו מישהו לוחש על אוזנם משהו שאומר להם, עכשיו זה רגע גדול, עכשיו זה הזמן לשנות היסטוריה. אני לא מנחש, הנה אחת שאומרת את זה במפורש:
בַּדֶּרֶךְ... / חנה סנש
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
....
קיסריה, 12.1942
האנשים הגדולים שמעו את הקול, אבל לא רק. כל אותם מאות אלפים ומיליונים שברגעים השמחים וברגעי הזוועה ידעו להישאר נאמנים, ידעו להישאר עם התקווה והמסורת וידעו להיות חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא עם ישראל.
וכמו תמיד, אני לא יכול להישאר רק בזה. הדברים לא נכונים ולא יכולים להיות נכים רק לרגעים מכוננים שנרשמים בדפי ההיסטוריה, הדברים חייבים להיות נכונים תמיד. נכונים לכולם. בכל מקום ובכל זמן. בעבודה, בין האנשים, במשפחה. הקול קורא כל הזמן. יש פרקים בחיים ששמיעת הקול מבלבלת ומקשה. אני שומע את הקריאה, אני מרגיש שמשהו צריך להשתנות בעצמי, בעולם, אבל עוד לא מצליח עד הסוף להגדיר לעצמי מה אני שומע ואיפה אני בכל הסיפור.
וכך הסברנו גם את ההנעה לחיות את חיי היום יום, את ההנעה לפעול ולשנות בקטן ובגדול, וגם הסברנו גם את ההנעה לכעוס ולמרוד. בדור האחרון הקול הולך ומתגלה, הולך ונשמע, אנשים נכונים לגבורה ואנשים גם לא מוכנים לחיות במציאות קטנה, ביהדות קטנה כשיש קול כזה גדול בתוכם.
ומי ששומע את הקול הגדול יכול גם לחיות בגדול. בגדול, כאמור, גם ברגעים הקטנים. ומי ששומע את הקול יכול באמת, לאהוב.
והפעם, בלי מפרשים, רק איזה פסוק לא כל כך מוכר מהפרשה:
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד׃
יש ציווי לשמוע. ולשמוע אין הכוונה רק שמיעת האוזן, אלא, שמיעה של הפנמה. לשמוע את הקול. איזה קול? קול ההתגלות של עשרת הדיברות המוגדר בפרשה על ידי משה "קול גדול ולא יסף", גם לא יסף במובן של תוספת, משמע אותו קול גדול כבר מצד אחד לא גלוי יותר בעולם כקול ניסי. אבל יש פירוש נוסף של "לא יסף" במובן של לא הפסיק[1]. הקול לא מפסיק, אותו קול שאדם הראשון שמע בגן עדן שקרא לו "איכה?" אותו קול שבני ישראל שמעו בהר סיני, זהו אותו הקול שאפשר לשמוע גם היום אם רק פותחים קצת את האוזניים ואותו קול שאנחנו חשים אותו בתוכנו כמו בס של מוזיקת טרנס ולא תמיד יודעים מה רועד אצלנו בפנים.
והקול אומר – אחדות. להכול בעצם שורש אחד. אמנם, המציאות של העולם הזה בנויה בעיקר מהבדלות והפרדות ויש רק מעט מקומות בהם אפשר להיות אחד כמעט ממש בעולם הזה – "והיו לבשר אחד" [דורש הרחבה.....]– "והיה המשכן אחד" [דורש הרחבה...], אבל ברוב הזמנים רק צריך לראות את אותה נקודת "אחד" שיש בזולת, שיש במציאות. ואז אפשר באמת להיות גדול כי מה שמפריד בינינו הוא בעצם רק מסךץ ואז גם אפשר להמשיך - "ואהבת...".
ועוד כל כך הרבה רציתי לומר, אבל להפעם..
שבת שלום,
איתן
[1] (חידה לשבת – באילו עוד שלוש מקומות מופיע הפועל הזה במשמעות לא המשיך – לא הפסיק?).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה