יום שישי, 31 באוקטובר 2025

לך לך תשפ"ו

 בס"ד


אם חשבת שכבר הבנת. אם היה נדמה לך שפיצחת את הקוד. אם ככה, בתוכך, חשבת שהגעת לדרגת רב - אומן. אם סוף סוף נבנה הביטחון שאתה מסוגל להכל. יבוא הרגע שאיזו ילדונת, נער מתבגר, או, גבר / אשה (בעיני עצמם) צעירים, יראו לך, שיש לך עוד הרבה מה ללמוד…


"חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, שבו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות…"

"הוראה היא אחת מתהליכי הלמידה בחינוך. מטרתה היא להקנות ידע ולהכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו באמצעות פיתוח יכולות אורייניות, אסטרטגיית למידה ומיומנויות חשיבה".

(ציטוטים מויקיפדיה).


מתוך העיסוק היום יומי עם הילדים, עם התלמידות, עם עצמי, אני חוזר, אני מוחזר, לפעמים, אחורה, לבסיס. לשאלות שכבר חשבתי שנתתי להן תשובות מספקות, למחשבות הראשוניות, של צמתי הדרכים, לכלים הכי פשוטים הנמצאים עמוק בארגז, ללבטים שנראו אז עמוקים ובלתי פתירים, ובאופן מפתיע, אני נפגש איתם ככה, שוב, היום. במצב ראשוני, לא ידוע, אפילו אבוד, כדי לחצוב שוב דרך, קצת חדשה, אולי, יותר משוכללת, למצוא לעצמי תשובות, ולחנך, וללמד.


"להכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו". ללמד מיומנות, "לתת חכה ולא דגים"... נשמע הגיוני. אבל, יש כאן איזה פרדוקס נסתר. אדם שמגלה את כוחותיו, אדם שרוצה ללמוד, לגלות בעצמו, את עצמו, את העולם, עלול להיחסם בתוך מסגרת, מכילה ודמוקרטית ככל שתהיה, מסגרת, שבאה מלכתחילה, לאפשר לו לגלות. לרצות לצאת להפסקה, בעומק הדבר, היא השאיפה הגדולה ביותר. 


ועם זאת, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. זה לא הזמן להתחבא מאחורי מחשבות עתיד עליונות, אין אנחנו רשאים להבטל. את הרצונות הפנימיים של הנפש, אנחנו נדרשים, ממש בעת הזאת, עת 'אני יודעת הכל, שואלת את הצ'ט ומה אני בכלל צריכה ממך', לגלות קצת בכפייה. למשוך את הפקק מעל באר הרצון המבעבעת. מתוך אמונה גדולה שהיא קיימת. להאמין, שמתחת לכל מה שלמעלה, גלוי, בועט, לא תמיד נעים, יש מים חיים. להיות חולץ פקקים, זה הדימוי העכשווי שלי לאיש החינוך.


ובאמת שאשתדל לראות את הטוב. לראות את הכוחות, להאיר על הדברים הנכונים, לאפשר גדילה, לגלות ולתת את החופש. ובשביל זה אֶלְמַד, בשביל זה אתאמץ. ואתם, עכשיו, תכנסו חזרה מההפסקה. ובדיוק בזמן!


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא [נפש המשועבדת לתורה]  כו'. פירוש נפש הרצון כמ"ש ' אם יש את נפשכם' והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת [לה' יתברך]. 'עשוּ' לשון כפייה, כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפירוש שייקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:


אברהם. המחנך הראשון. עוד בחרן. ניהל בית ספר. וכשהיה צריך, שבר פסלים, ריסק אמונות. 'עשה' - בכפייה, בכוח, בהחלטיות, מול אביו, מול המלך נמרוד, אמת שהביאה אותו עד כבשן האש.


את הנפש. את הרצון הפנימי. אומר ה'שפת אמת', שאברהם לא שינה רצונות, אלא, אסף אותם. האמין שבכל אחד מרצונות תלמידיו, בכל אחד שפגש בנדודיו, יש אמת. עם זאת, יש כיוון אחד, יש מקור אחד, יש בעל בית אחד. ראה אברהם אור דולק בבירה (בית) ואת אנשיו, על רצונותיהם השונים, על נפשותיהם השונות, כיוון לשם.


את ההכשרה של אברהם כמחנך, על ידי הקב"ה, מתאר ה'שפת אמת'. כדי לעסוק בחינוך העולם (!), להיות אב להמון גויים, הקב"ה דורש מאברהם שישתנה קודם בעצמו, מתוך "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך". 


לך לך מארצך. ממקום אליו הלב רגיל, אל מקום אליו הלב צריך לשאוף.

לך לך ממולדתך. מהשורשים אליהם נמשכת הנפש, אל מקום בו תהיה קצת תלוש.

לך לך מבית אביך. ממקום השפע והנוח, אל חציבת דרך ארוכה.


ויבחר אברהם לכוון רצונו לרצון הקב"ה. ויקם וילך. ואחריו, כבר הגיעו, לבבו, נפשו ומאודו.

יום שישי, 24 באוקטובר 2025

נח תשפ"ו

 בס"ד


ברוך אתה ה' יוצרי האדם.


שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואמו. שלושה יוצרים, צרי צורה, גוף, רוח, נפש ונשמה. לפעמים ברור מהו תפקידו של כל אחד מהיוצרים, לעיתים, הגבולות מתערבלים, מטושטשים, משותפים, שותפים מלאים. יצירת הגוף, משב הרוח, מילוי הנפש, השבת נשמה.


ההורים מופיעים תמיד בטיפול בילד. הרופא ישאל על גנטיקה של מחלות, יגלה לך את הקשר שעובר בכרומוזומים לא נראים, הוראות הפעלה של כל תא בגוף, נותנים לך צורה, משחקים איתך בסטטיסטיקה של בריאות וחולי. הפסיכולוג ישאל על חוויות ילדות. לחיצות עדינות או פחות על הנפש, דוחפות, מעלות, לוחצות, דוחקות, מפתלות, מעצבות. 


אל מול, או עם הזרם המעצב, גנים ונפש, האדם חותר. להיות הוא עצמו. לעמוד בפני עצמו, להיות נפרד. נלחם בסטטיסטיקה, משנה את סביבת חייו, התנהגותו ומזונו. מאמץ - בועט, בערכים, מבטיח לעצמו להפעיל נתיבי נפש אחרים, מתאמץ להיות הוא משיב הרוח, הרוח שלו.


ברגע של אמת, ברגע של גילוי, אחרי לא מעט שנות מאמץ, חתירה, חציבה, טיפוס על הר, היחיד המיוחד, הדרך שרק הוא סלל, עומד האדם, קצת יותר בגובה, אל מול הנוף, אל מול עצמו, רואה, עד כמה הוא, בעצם, תבנית הוריו, תבנית נוף מולדתו. מגלה, כי אותם הה(ו)רים שחשב להשאיר מאחור, הם ההרים שרצה כל הזמן לאמץ אל לבו. אותם ההרים, כמעט, כי, בתוכם, קו, דק, אהוב, השביל, המשעול שהוא רק שלו, הדרך שכבש ברגליו.


מזל טוב להוריי היקרים ל-50 שנות נישואים, שני הרים גדולים, שבילי דרך ברורים.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


אתה יצרת עולמך מקדם כו' שציור כל הנבראים הוא ברוחניות וכל הגשמיות רק לבוש ומשל להפנימיות. ולכך, בש"ק [בשבת קודש] שנגמר מעשה בראשית, נתגלה עיקר הרצון. ולכך בש"ק מתגלה תמיד חיות הפנימיות כמ"ש שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' וביום השבת החודש יפתח כו'. וצריך להיות הרצון תמיד להתבטל להפנימיות שער הפונה קדים וע"י שמכניס האדם עצמו בכלל ישראל יכול להתדבק בשער הנ"ל. וכ"כ בזוה"ק [וכן כתוב בזוהר הקדוש] ק"ו [קל וחומר] מדור הפלגה דכתיב בנסעם מקדם - מקדמונו של עולם והוא כנ"ל שלא רצו להתדבק רק בגשמיות ולא בפנימיות החיות וע"י שהיה בעצה אחת ובלשון הקודש אמר הקב"ה לא יבצר כו' מכש"כ בנ"י [מכל שכן בני ישראל] שרוצין להתדבק בפנימיות בקדמונו של עולם כנ"ל ועוסקין בתו"מ בכלל יש להם להתחזק בהקב"ה שבודאי יהי' בעזרם. ובאמת נראה שהתדבקות זה נשאר לבנ"י שדור הפלגה נפרדו זה מזה וניטל מהם האחדות כיון שלא רצו להתדבק בשורש החיות שהוא האחדות ולכך נק' דור הפלגה. אבל בנ"י נשארו באחדות כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו. והוא באמת בחינת נתינת התורה לבנ"י שהוא לשון הקודש ומקום האחדות כנ"ל [שפת אמת, נח, תרל"ג]:


את כל העולם ברא הקב"ה. ונתן לו צורה. פנימית וחיצונית. וקבע את החוקים. הפיזיקליים, הרוחניים. וידע להלביש אלו על אלו. שכבה פנימית וחיצונית. ושבת. וינפש. ויתן לנו לקלף את הקליפות. לסיים את המהלך, להגיע לקדושה שתאחד את כל השכבות.


אחד מכוחות הבריאה, הוא כוח האחדות. כאילו, אומר הקב"ה, מול האחדות, גם אני לא מסוגל. לכאורה, אם לא היו מתבלבלות הלשונות, במובן מסוים, המגדל היה מצליח. הייתה נבנית עיר ונעשה מגדל, כולו בנוי מלבנים מעשה ידי אדם, ללא שימוש באבנים טבעיות. והיה נעשה לאדם שם. היה נעשה בעיני עצמו (ה)שם, ומשלים את הניתוק המוחלט מבורא העולם.


כדי שלא יתממש הניתוק, כדי שלא ייבנה המגדל, "חייב" היה הקב"ה, להשפיע על בסיסו של המגדל, על האחדות, כי מולה גם רעידת אדמה לא הייתה עוזרת. וכשלא ניתן היה לממש את האחדות, כבר לא היה צריך לפרק את המגדל. הפרויקט נזנח וגווע, גם מבלי שייפגע בו ברק שמיימי אחד… 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל'. אומר ה'שפת אמת', ראה שהאחדות שלהם רוצה להביא לניתוק ממנו ולכן פעל כפי שפעל. 'אי יכולתו' של הקב"ה לעמוד מול אחדות, הגיע גם בימי אחאב, שהגדיל עבודה זרה ושפיכות דמי הנביאים, יצא למלחמה וניצח בזכות האחדות בעם [דברים רבה, ה', י']. 


אבל, אומר ה'שפת אמת', אם מטרת האחדות היא פילוג, היא ניתוק, גם הכוח האדיר הזה, בסופו של דבר, לא יחזיק מעמד. 'כל כנסיה שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.' אומר רבי יוחנן הסנדלר בפרקי אבות [ד', י"א]. לכן, הדור שהציג הכי הרבה אחדות בעולם, נקרא על שם סופו ותחילת מחשבתו, דור הפלגה.


בני ישראל, קיבלו את התורה, את הארץ, את המקדש. את ה'לשם שמיים'. ולכן, אומר ה'שפת אמת', יש את הפוטנציאל לאחדות שמתקיימת לעולם.


כל מה שנותר לנו הוא, הפרט הקטן הזה שנקרא, להיות באחדות…

יום שישי, 17 באוקטובר 2025

בראשית תשפ"ו

 בס"ד


אני מודה. יחד עם האופטימיות שלי, התקשיתי להאמין שכל החטופים יחזרו בחיים. אושר גדול, לטבוע מבחירה באינסוף הסרטונים המרגשים והכתבות המדהימות. אין מילים להודות לכל מי שעסק בעניין. עם זאת, סוגיית ההתנהלות של מדינה מול ארגון טרור שחוטף חיילים ואזרחים, חייבת להיות נדונה אחרי סיום החזרת החללים, אולי, אפילו, להיות מגובה בחוק, כי המוטיבציה לחטוף גבוהה והמחירים בשמיים. 


אחד הדברים שהכי מסקרנים ומעניינים אותי בהקשר של החטופים, הוא מה הם אמרו לעצמם בזמן העינויים, בזמן הרעב, המחנק במנהרות ו"סתם" כשהיו צריכים להעביר את הזמן לבד, בלי אדם לדבר איתו, באפלה ממש, בלי מידע. איך פעלה הרוח הפנימית. המאבקים, הנפילות, הנצחונות. הגדולים. הקטנים. אילו קולות הם שמעו, מבחוץ, מבפנים, איך הם השפיעו על הקולות האלה, מה אפשר ללמוד מהם על המאבק בקולות הפנימיים שלנו, ביכולת לשנות את הקולות, בגיוס שלהם, כדי להגיע לרווחה נפשית, לגדול. וגם אם ההתמודדויות שלנו, נראים כמתגמדים אל מול החוויות שלהם, יחד עם זאת, גם האדם ה'רגיל' מתמודד עם מנעד גדול וגבוה של רמות מצוקה. 


אני מזכיר כאן, לעיתים, את ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי, שעקב, ותוך כדי, חוויותיו בשואה, פיתח תורה פסיכולוגית בשם 'לוגותרפיה'. פרנקל, הצליח, תוך הסבל במחנות ההשמדה, כאילו 'לצאת' מגופו הסובל ולבחון ולחקור את עצמו ואת הסביבה [ומי שעוד לא קרא - 'האדם מחפש משמעות']. בסופר תמציתיות ניתן לומר כי לאדם יש כוח, לצאת כמעט מכל דחק נפשי, גם כאשר החופש היחיד שנותר בידו הוא היכולת לבחור לתת משמעות. הן לחוויות העוברות עליו והן לעתיד, גם אם הוא נראה רחוק.

"...אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול חרף כל צרותיו" [מתוך הספר].


מעבר להתמודדויות מבחוץ, האדם נתון תחת לחץ הקולות הפנימיים. קולות שנוצרו מהסביבה, ההורים, המורים, החברים, החברה. הפרשנות שלו לקולות האלו והקולות שהאדם מעמיס על עצמו. קולות שמעלים, קולות שמורידים. לא פשוט להתמודד איתם (אז נעזור). תכיר בהם. תרגיש את הסטירה שהם נותנים. ואז, תחזיר להם בחזרה בכך שתרכך אותם, תהיה הסניגור של עצמך, חפש לך קול חדש. תבנה אותו בעמל, תן לו מקום של כבוד, תאפשר לו להוציא אותך מהמנהרה.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.



וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ [בראשית ג, טו]

וּדְבָבוּ אֲשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבֵין אִתְּתָא וּבֵין בְּנָךְ וּבֵין בְּנַהָא [תרגום מילולי עד המילה "זרעה"] הוּא יְהֵי דְּכִיר מָא דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ מִלְּקַדְמִין [הוא יזכיר לך מה שעשית לו בעבר/בהתחלה] וְאַתְּ תְּהֵי נָטַר לֵיהּ לְסוֹפָא [ואתה תשמור/תזכיר לו את הסוף]׃ [תרגום אונקלוס על הפסוק]


אונקלוס היה גר בתקופת התנאים השנייה (קצת לפני חורבן בית שני) ונחשב לאחד מהם. הוא תרגם את התורה לארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב יהודי הגולה. אונקלוס לא רק תרגם, אלא, גם נתן פרשנות לפסוקים, דרך התרגום שלו. הנחש, אומר אונקלוס, החלק בנפש הקשור לטבע האדם הביולוגי הבסיסי, יזכיר לך, אחרי החטא, את מה שעשית לו בהתחלה. ואתה, אחרי החטא, תצטרך לשמור לו (לשמור במובן של לצפות כמו 'ואביו שמר את הדבר') את מה שיהיה בסוף.


אני לא יודע למה אונקלוס בדיוק התכוון, בהבנה שלי, הקב"ה לא מקלל, אפילו לא מעניש, אלא, נותן לאדם, המורכב משכל, מרגש ומהטבע הנחיות איך להתמודד מחוץ לגן עדן, לארץ, למקום אליו הוא היה אמור להגיע (מה שקורא הרב שרקי - כשלון מתוכנן). הקול הפנימי של הנחש יזכיר לאדם את הניתוק שהאדם גרם, לא כקינטור, אלא, כשאיפה לחזור לחיבור. למקום בו לכל הפעילות הטבעית שלנו יש משמעות. והתפקיד שלך, האדם, עם השכל והרגש, יהיה לפעול (לזכור ולשמור באופן אקטיבי) כדי שבסוף, יחזור החיבור. לא סוף מיסטי של חזרה לגן עדן, אלא, כאן, ועכשיו ממש. קוראים לזה קדושה. 


בספר קול שמחה פירש 'והבל הביא גם הוא', כי בקין כתיב 'מקץ הימים' שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז [על זה] הקרבן. ושעי"ז [ושעל ידי זה] ידבק עצמו בהש"י [בה' יתברך] כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"י [על ידו] בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ [כמו שכתוב] בזוה"ק. וזש"כ [וזה שכתוב] הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"ה]:


קין, אומר ה'שפת אמת', הזכיר לנחש את הסוף. אני בסוף אמות, אז כדאי לי לעשות, לפחות את המינימום של התעוררות, של עלייה. פחד תועלתני. לא לזה התכוון הקב"ה במה שאמר לאדם ולנחש. לא באמת חיברת.. הבל, לעומת זאת, הבין את העניין, גייס את הנחש עוד בחייו. הבל הביא 'גם הוא', הוא במובן של עצמו, כולו, עם החלק הנחשי שבו. הבל, חיבר את עבודת הצאן שלו לקדושה דרך הקרבת החלקים הטובים (עבודת הצאן עצמה יש בה מרכיב של קדושה ומנהיגות - כמו אצל האבות ומשה ואין כאן מקום להרחיב). הבל הגיע למדרגה הגבוהה, אך, נכשל בהמודדות עם המוסר הרע של קין ונהרג על ידו. העבודה, של הלחימה ב'קין' ושל קידום הקדושה, נשארה בשבילנו…

יום שישי, 10 באוקטובר 2025

שבת חוה"מ סוכות תשפ"ו

 בס"ד


רוצים כבר לברך. להביע שמחה בלי מעצורים. מתאפקים חזק. אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. תוך יומיים שלושה, ממש עוד מעט, מעבר לאופק למשפחות, אמורים לחזור אלינו כל החטופים שנשארו בשבי החמאס. אי אפשר להתנגד לעסקה הזאת. אסור לעצור אותה עכשיו. אפשר וראוי ורצוי וחשוב לחשוב, האם יכולנו להגיע אליה קודם, האם התנאים היו יכולים להיות טובים יותר, האם יהיה יותר ביטחון אחריה, האם אין בה גם פגמים מוסריים, האם… עוד אלף שאלות…. אבל סך כל פעולותינו, האזרחים, החיילים והמנהיגים, הביאו אותנו לעת הזאת. ואי אפשר להחריש.


'היום שאחרי' (המלחמה). מושג שהביא לנו הרבה נזק במלחמה הזאת. כבר מיומה הראשון של המלחמה. העיסוק הפומבי בשאלה הזאת, גרם, מראש, לפגיעה באמת המוסרית של המלחמה. אם מראש רוצים להכריז על המנעות משליטה, מכיבוש, מהשמדה ומיד מכניסים חמלה למחבלים ועוזריהם (ביטוי מוזר, גם העוזרים הם מחבלים), אז הם יודעים. היהודים לא יתמידו. לא יילכו עד הסוף. נכון, הפתענו אותם קצת, אבל, מי יכול לשער את הנזק בחיי אדם, נזק ציבורי, כלכלי ועוד שנגרמו מהעיסוק בזה, מהמריבות הפנימיות סביב השאלה הזאת.


'היום שאחרי' (שיבת כל החטופים). 'ברור שיהיה יותר טוב'. עכשיו אפשר יהיה לעסוק בריפוי. בתיקון, בחיבור לבבות, בהסכמות, בדיבור משותף, ב…. אני סקפטי. מי שלא שינה את הראש שלו קודם, לא סביר שישנה אותו אחרי שב"ה יחזרו כל החטופים. אולי, אפילו להיפך. ממשלות שחושבות שאחרי שהם ייבחרו על מצע של שנאה הם יוכלו לעסוק בריפוי, משלות את הציבור. סביר שריפוי לא ייצא מזה. אנשים שחושבים שאם רק יקרה מה שרציתי, אני פתאום אשתנה, האחר פתאום ישתנה, משלים את עצמם. זה לא שזה לא יכול לקרות, לא שזה בלתי אפשרי, יכול להיות שיהיו פנויים יותר לדבר, להשתנות ולסלוח, אבל, ולכן חשוב לי לכתוב את זה לפני חזרתם של החטופים, הזמן הוא עכשיו. הזמן הוא אתמול. אני קודם מצפה מעצמי להשתנות, משם יבוא השינוי במציאות.


'אל תאמר לשאפנה - אשנה, שמא לא תפנה', אומרת המשנה באבות. אם תחכה לזמן פנוי כדי ללמוד (או לעשות, או להשתנות, או לסלוח), לא בטוח שזה יקרה. זמן הוא דבר נזיל מאוד. תעשה את זה עכשיו (ובמקום לכתוב הרבה על דחיינות, פשוט תצפו בהרצאת 'טד' הנפלאה הזאת. עכשיו! אל תדחו!). זאת משימת חיים (ע"ע בהרצאה). ועד שנצליח להתמודד עם כל הדחיינות שלנו, עם האשליות שלנו, שיש עוד זמן, שאפשר לדחות, שיהיה טוב יותר, סתם כי יעבור זמן, לפחות נהיה מודעים למה שצריך לעשות. לזה שצריך לעשות.


הרי אם לא תסדרו את החדר עכשיו, ילדים, אם לא תתקדם עכשיו במה שצריך לעשות בעבודה, אם לא נחליט עכשיו להשתנות כדי לשנות, נמשיך לחיות בבלגן…


שבת שלום ובשורות טובות טובות ממש בקרוב.

איתן.

תניא אמר ר' יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. איני [איך יכול להיות?] והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר! [מאחר ואי אפשר לא לישון שלושה ימים ברצף, בטח לא שבוע!] אלא הכי קאמר [אלא, הכוונה היא] לא טעמנו טעם שינה [לא ישנו ממש] דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי [היינו מתנמנמים אחד על כתפי השני] [בבלי, סוכה נ"ג עמוד א']: 

[...]"לא ראינו שינה" כדאיתא [כמו שמובא] במדרש על משה רבינו עליו השלום שכל ארבעים יום שהיה בשמים לא היה יכול לישון, שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב "חג לה' שבעת ימים בשנה" על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלויה בשבעת ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:


רבי יהושע בן חנניה וחבריו, לא ראו שינה בעיניים בחג הסוכות, כל היום וכל הלילה עברו מדבר לדבר, ממצווה למצווה. משה רבינו לא יכול היה לישון, כל מצמוץ בעיניים זה עולם ומלואו של מפגש עם השכינה. פומו של קדושה. 


הבאתי את שני המקורות האלה בשיחה עם הנוער שלנו אתמול. מה היה המניע של רבי יהושע בן חנניה וחבריו, של משה רבינו על הר סיני? שמחה, רצון, אהבה וחשיבות. ארבעת המילים, ארבעה עקרונות שהעלו הנוער. כי אי אפשר לחיות ככה כל הזמן, אמר אחד. כי לא צריך, לכתחילה, שככה ייראה כל יום, אמרה אחרת. 


נכון. זה באמת לא אפשרי. ה'אורות', כדברי ה'שפת אמת' גדולים מדי, נראים כמתנגשים עם חיי היום יום. עם כל משימות החיים החשובות והפחות. ולכן, צריך 'לארוז' אותם בכלים. כדי שהאורות האלה, ש'יצאו משליטה' במובן החיובי של העניין בסוכות של בית המקדש ובהר סיני, יוכלו ללוות אותנו, כל יום. תעשה את הדברים בשמחה, אומר השפת אמת. תרצה, תאהב, שזה יהיה חשוב לך, הוסיפו הנוער. כלים לשימוש יום יומי. ומהם הכלים הפרטיים שלכם כדי לחיות יום יום בגודל? כדי להכניס אורות גם בשגרה השוחקת? נו, מורה, הייתי חייב לתת שיעורי בית…

יום שישי, 3 באוקטובר 2025

האזינו תשפ"ו

 בס"ד


ערב יום הכיפורים / זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן.


מבקש כי ערב יום הכיפורים יהיה לי ראשית הזמן. לחיצה על כפתור ה'ריסטרט' (שהרי ידוע כי זאת פעולת הטכנאי שפותרת את רוב הבעיות במחשב).


מבקש כי עיצומו של יום הכיפורים יהיה לי הווה. התבוננות נוקבת עד לפרטי הפרטים. של המעשים, של המחשבות, התאוות, הנפילות. להתבונן היטב. בחמלה, בסליחה.


מבקש כי מוצאי יום הכיפורים יהיה לי עתיד. עסוק. בונה. דפנות גמישות, סגורות - פתוחות. סכך רענן של אמונה. זה באמת אני. אני יכול. להשתפר. להשתנות.


מבקש שאוכל לראות את עצמי, משפחתי, תלמידיי, חבריי, עמי. במבט מאמין יותר. להגיע עם קצת שכחה למה שהיה. למה שהחשבתי כאמת. לתוויות שהצמדתי. כמו על בגד. איך לדעתי, הוא צריך לעבור ניקוי, ממה הוא עשוי, מה מחירו.


להגיע לכל מפגש אנושי, רענן, ראשוני, סקרן, צנוע, פחות בטוח בעצמי, בטוח בעצמי שאני יכול לפעול בו משהו. עם כל חוסר הידיעה, עם כל הקילומטראז' שעליי, שוב ושוב, אל ראשית הזמן.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.



בפסוק ויאמר אסתירה פני כו' אראה מה אחריתם. וצריך פירוש כי מי בא להלחם עמו יתברך שיאמר אראה [?]. אבל, יתכן לפרש הכל לשבחן של ישראל, שהרי נקראת שירה. וזו השירה עדות כי בנ"י ישארו לעולם להיות חלק ה' ונחלתו. אבל בנ"י צריכין לתקן כל הדרכים כענין שאמרו הפוך בה והפוך בה. ויש דורות שהקדושה נגלה בהם פנים בפנים. אבל יש דור תהפוכות שנראין רע אבל אין תוכן כברן [כחיצוניות] ועתידין לחזור למוטב. וז"ש [וזה שכתוב] לא אמון בם. וזה אראה מה אחריתם דכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו. ושירה ראשונה הייתה ראשיתן של בנ"י ושירה זו היא אחריתן. וע"י החטא ניטל מהם בחינת פנים בפנים ואסתירה פני והתחיל בחי' אחרית. וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרו קאים [זרוק מקל באוויר, הוא ייפול על בסיסו] [שפת אמת, האזינו, תרנ"ה]:


ישנה מחלוקת כלפי מי פונה שירת האזינו. כלפי ישראל, או, כלפי האומות. כך או כך, מלשון הפסוק נראה כאילו לקב"ה יש ספק מה יקרה באחרית אחרי תקופת הסתר הפנים. מבלי להכנס לעומק שאלת הבחירה והידיעה (לכאורה ניתן להסביר שהקב"ה אכן לא 'מעוניין' לדעת ומשאיר לנו את הבחירה), מבחינת ה'שפת אמת' זו קושיה, לא רק בהקשר של עצם הידיעה, אלא, על עצם הספק בתוצאת ה'התמודדות' מול הקב"ה.


אני מבין מתוך דברי ה'שפת אמת', שאין שם סימן שאלה, אלא, קביעה. הקב"ה אומר 'אראה מה אחריתם'. אראה במובן של 'אני יודע'. מאמין באחרית הטובה. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, או, במקור בארמית, מקל תמיד ייפול על בסיסו. ואני מכיר את העץ, מכיר את הבסיס. ולכן אני יודע מה ההתחלה, ומזה גם יודע מה תהיה האחרית. איך הם יגיעו לאחרית, איזו דרך הם יעברו? זאת כבר הבחירה שלהם (ועם הנצח, לצערנו הרב, לא מפחד מדרך ארוכה). 


הם שרים עכשיו, הם ישירו בעתיד. שירה טובה וגדולה מזאת. ראשית זמן שמתחדשת לאחרית זמן נפלאה.

בשלח תשפ"ו

  בס"ד רוצים שאהיה קוסם. אני רוצה להיות קוסם. להעלים מחלות, או לפחות, כאבים. רק קצת לדחוף, וכבר, הם יהיו גדולים. תעשה משהו, הבטחת. רוצי...