בס"ד
אם חשבת שכבר הבנת. אם היה נדמה לך שפיצחת את הקוד. אם ככה, בתוכך, חשבת שהגעת לדרגת רב - אומן. אם סוף סוף נבנה הביטחון שאתה מסוגל להכל. יבוא הרגע שאיזו ילדונת, נער מתבגר, או, גבר / אשה (בעיני עצמם) צעירים, יראו לך, שיש לך עוד הרבה מה ללמוד…
"חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, שבו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות…"
"הוראה היא אחת מתהליכי הלמידה בחינוך. מטרתה היא להקנות ידע ולהכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו באמצעות פיתוח יכולות אורייניות, אסטרטגיית למידה ומיומנויות חשיבה".
(ציטוטים מויקיפדיה).
מתוך העיסוק היום יומי עם הילדים, עם התלמידות, עם עצמי, אני חוזר, אני מוחזר, לפעמים, אחורה, לבסיס. לשאלות שכבר חשבתי שנתתי להן תשובות מספקות, למחשבות הראשוניות, של צמתי הדרכים, לכלים הכי פשוטים הנמצאים עמוק בארגז, ללבטים שנראו אז עמוקים ובלתי פתירים, ובאופן מפתיע, אני נפגש איתם ככה, שוב, היום. במצב ראשוני, לא ידוע, אפילו אבוד, כדי לחצוב שוב דרך, קצת חדשה, אולי, יותר משוכללת, למצוא לעצמי תשובות, ולחנך, וללמד.
"להכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו". ללמד מיומנות, "לתת חכה ולא דגים"... נשמע הגיוני. אבל, יש כאן איזה פרדוקס נסתר. אדם שמגלה את כוחותיו, אדם שרוצה ללמוד, לגלות בעצמו, את עצמו, את העולם, עלול להיחסם בתוך מסגרת, מכילה ודמוקרטית ככל שתהיה, מסגרת, שבאה מלכתחילה, לאפשר לו לגלות. לרצות לצאת להפסקה, בעומק הדבר, היא השאיפה הגדולה ביותר.
ועם זאת, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. זה לא הזמן להתחבא מאחורי מחשבות עתיד עליונות, אין אנחנו רשאים להבטל. את הרצונות הפנימיים של הנפש, אנחנו נדרשים, ממש בעת הזאת, עת 'אני יודעת הכל, שואלת את הצ'ט ומה אני בכלל צריכה ממך', לגלות קצת בכפייה. למשוך את הפקק מעל באר הרצון המבעבעת. מתוך אמונה גדולה שהיא קיימת. להאמין, שמתחת לכל מה שלמעלה, גלוי, בועט, לא תמיד נעים, יש מים חיים. להיות חולץ פקקים, זה הדימוי העכשווי שלי לאיש החינוך.
ובאמת שאשתדל לראות את הטוב. לראות את הכוחות, להאיר על הדברים הנכונים, לאפשר גדילה, לגלות ולתת את החופש. ובשביל זה אֶלְמַד, בשביל זה אתאמץ. ואתם, עכשיו, תכנסו חזרה מההפסקה. ובדיוק בזמן!
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא [נפש המשועבדת לתורה] כו'. פירוש נפש הרצון כמ"ש ' אם יש את נפשכם' והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת [לה' יתברך]. 'עשוּ' לשון כפייה, כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפירוש שייקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:
אברהם. המחנך הראשון. עוד בחרן. ניהל בית ספר. וכשהיה צריך, שבר פסלים, ריסק אמונות. 'עשה' - בכפייה, בכוח, בהחלטיות, מול אביו, מול המלך נמרוד, אמת שהביאה אותו עד כבשן האש.
את הנפש. את הרצון הפנימי. אומר ה'שפת אמת', שאברהם לא שינה רצונות, אלא, אסף אותם. האמין שבכל אחד מרצונות תלמידיו, בכל אחד שפגש בנדודיו, יש אמת. עם זאת, יש כיוון אחד, יש מקור אחד, יש בעל בית אחד. ראה אברהם אור דולק בבירה (בית) ואת אנשיו, על רצונותיהם השונים, על נפשותיהם השונות, כיוון לשם.
את ההכשרה של אברהם כמחנך, על ידי הקב"ה, מתאר ה'שפת אמת'. כדי לעסוק בחינוך העולם (!), להיות אב להמון גויים, הקב"ה דורש מאברהם שישתנה קודם בעצמו, מתוך "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך".
לך לך מארצך. ממקום אליו הלב רגיל, אל מקום אליו הלב צריך לשאוף.
לך לך ממולדתך. מהשורשים אליהם נמשכת הנפש, אל מקום בו תהיה קצת תלוש.
לך לך מבית אביך. ממקום השפע והנוח, אל חציבת דרך ארוכה.
ויבחר אברהם לכוון רצונו לרצון הקב"ה. ויקם וילך. ואחריו, כבר הגיעו, לבבו, נפשו ומאודו.
