בס"ד
"המלחמה לא נגמרה?"
שאלה אותי בתמימות כשהזכרתי מילואים. המלחמה. מה היא? איפה היא? המלחמה בשבעת החזיתות (אם לא יותר, תלוי איך סופרים), יכולה לבלבל. האיום על העורף הוסר. הוסר באמת? ברור שלא, אבל מי כבר סופר טיל חות'י לעומת איומי שואה מאירן? והלימודים כרגיל, החופש כרגיל, מרכזי הקניות והבילוי, הכל כרגיל. אז אחרי שהיא הייתה מורגלת בירידה למקלט כמה פעמים ביום ועכשיו היא מדריכה בקייטנה, אז השאלה במקום. המלחמה לא נגמרה?
ויש כאלו שעדיין חיים במלחמה. חטופים, לוחמים, תומכי לחימה בסדיר ובמילואים ובני משפחותיהם. פצועים ומשפחות שכולות שאצלם, במובן מסוים, המלחמה לא תיגמר. אז השאלה שלה התפרשה אצלי, כאבא ואיש חינוך, אחרת. איך משמרים את תודעת המלחמה? את המצב של זכרון לחימה, את זכרון החטופים, גם אצל אלו שחיים בשגרה מבורכת. האם נכון בכלל לחיות בשגרה מבורכת?
אני לוקח על עצמי להתחזק יותר בשימור הזיכרון, בהגברת התודעה. כלפי החטופים, החיילים, עושי החסד וכלפי אלו שנתנו את היקר ביותר. להזכיר אותם על בסיס יום יומי, לחשוב ולחנך ולעשות למען אלו שזקוקים. לחזק את הדיבור גם על האידאלים, הרעיונות הגדולים והבסיסיים ולא לפחד מלהזכיר ולדבר על המחלוקת בעם, דווקא ומתוך ההכרה בחשיבות האחדות. ולעשות את זה מתוך שימור השגרה הברוכה. סליחה, לא שימור. לתת לה ערך מוסף. שקיים גם לא במלחמה, אבל, בזמן כזה, יש לה ערך גבוה יותר. הרי על זה המלחמה. על השגרה שלנו, על החיים שלנו כעם בארץ הזאת. למה אני כותב עכשיו מתוך חופשה משפחתית? מה הערך שלה? יציאה לעבודה, לימודים, קשרים חברתיים. על זה צריך לדבר, את זה צריך להגביר…
ויש עוד כמה כאלה שיש להם שאלות על הימשכות המלחמה. אלו, שאמנם, חוו את האיום האיראני, אבל שלא חווים את האיום על הילדים, הבעלים והאבות שלהם. שבשם התורה (!!) פגעו ופוגעים עכשיו יותר במאמץ המלחמתי עם פירוק הממשלה. שמעזים לפתוח את פיהם לרעה על מגזר שממית עצמו באוהלה של תורה, מוסר נפשו על על לימודה ועל עשיית חסד ומוסר נפשו גם בשדה הקרב. 'נתנו לנו גט כריתות' התבכיין חבר הכנסת גפני כלפי הציונות הדתית. לא נתנו לכם גט, אתם כותבים אותו במו ידיכם. מאיתנו אתם מקבלים, לרוב, כבוד וחיזור. מנהיגי ציבור שלא לוקחים אחריות, וגם ציבור, שעם כל ההסתייגויות של חינוך אחר, מבנה חברתי אחר והרבה פעילות של חסד, עדיין לא לוקח מספיק אחריות על כלל ישראל, הגדול, אפילו, מהתורה עצמה. 'האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה???'
זה הזמן לעורר, זה הזמן להתעורר.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ובפסוק צרור את המדינים כו'. דרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. וזהו בירר פינחס בקנאתו שמסר נפשו על הדבר לברר זאת כי גדול המחטיא. וע"י שנתברר השנאה בלבות בנ"י עי"ז והכיתם אותם. ובאמת שנאה זו הי' בכל בנ"י רק פינחס הוציאה מכח אל הפועל במעשה. כדכ' והמה בוכים כו' וירא פנחס כו' רומח בידו כו'. היינו בעובדא. דיש מלחמה בלב ויש במעשה וזה כח הכהן העובד בביהמ"ק במעשה ממש. וכמ"ש מזה למעלה בפ' בהעלותך ע"ש. ומעשה פינחס הי' עדות על מחשבתן של בנ"י כדכ' ויקם מתוך העדה. כענין דבר שהי' בכלל ללמד על הכלל כולו יצא [שפת אמת, פנחס, תרמ"ה]:
היו את אלו שנפלו בחטא. שהלכו אחר יצרם. והיו אלו שהלכו אליו בעיניים פקוחות, עשו לו אידאליזציה, אל מול פני משה ואוהל מועד. היו את אלו שראו ובכו. והיה את פנחס. שקם. וסיכן את חייו, שהרי יכלו להרוג אותו. שסיכן את חייו בהפיכה לרוצח וסיכן את רוחו ליציאה מכלל ישראל במעשה זה, שהיה עלול להחשב כרצח.
וכש'אף אחד לא קם', פנחס לא היסס לרגע. הוא לא היסס, אומר ה'שפת אמת' כי הוא שמע את הבכי והרגיש שהעם מחפש מישהו שיקום במקום אלו שלא מסוגלים, אבל מרגישים שהיו רוצים, שזה נכון, אבל שחסר להם הכח. פנחס קם כדי להוציא את מחשבת העם מהכח אל הפועל, בזה היה כוחו ועל זה נתנה לו ברית הכהונה שתפקידה לחיות בפיזור בתוך העם, להרגיש אותו ולעזור לו להוציא את הקדושה שלו לפועל.
יש את אלו שקמים, מסתכנים ועושים. יש את אלו שלא, אבל לפחות בוכים. ויש את אלו, שבלי בושה, עומדים, מתריסים, ואפילו פועלים נגד רוח העם, כי זאת ה'תורה' שלהם ושכל השאר, מצידם…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה