בס"ד
לוחות (שלמים).
מרגע שנולדנו, אנחנו גדלים, מתעצבים, מתעצמים, כותבים - חוקקים על הלוחות שאנחנו, עוד אותיות, עוד ידע, מוסיפים מיומנויות, מפתחים עוד יכולות, רגשות.. חווים חוויות שיש בהן התרגשות, אהבה, שמחה. מתהלכים בעולם, נהנים מכל מה שיש לו לתת. מפזרים לו את מה שאפשר.
ושברי לוחות.
ובמקביל, וגם, כחלק, מהתהליך הזה עצמו, נשרטים, נחתכים, מתחככים קצת בקצוות. נשחקים. נבנים גם מהקרעים, מגדלים צלקות. ויש גם שברים, חלקים שהולכים לאיבוד. מתקלפים, נושרים, מעמקים…
מונחים בארון.
שלמים ושבורים יחד. פלא. דיסוננס. מושך לכל הכיוונים, מאיים לקרוע. חלק מהחיים. אלה החיים. איך זה אפשרי? וכשהשברים גדולים? כשהאותיות שהיו בהם, פורחות באוויר? כשהעולם רועד? כשנדמה שאי אפשר להמשיך יותר??
ולרוב, ממשיכים. לוחות ושברים. ויש רווחים. ויש מחירים. ויש ליכולת הזאת הרבה סיבות. אני נשאר היום עם השאלה הקשה. עם התחושה הלא נוחה, המציקה, המטרידה, הקורעת. לחיות ביקומים מקבילים. לחיות את הסתירה. כדי לא לאבד רגישות. לא לאבד קשר עם הרגשות שלי, עם החיבור למה שקורה אצלי וסביבי. ויחד עם זה שאני ממשיך בחיים שלי, לא לאבד גם קשר, לאחים שנושאים שברים.
מבלי להבין, ממשיכים…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בי"ז בתמוז ירד מרע"ה [משה רבנו עליו השלום] עם הלוחות ראשונות. והגם שנשברו, איתא [יש, מובא] שברי לוחות מונחין בארון כי כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. וגמירי משמא מיהב יהבי משקל לא שקלי [מהשמיים נותנים ולא לוקחים, משמע, מהשמיים ניתנו הלוחות ואחרי החטא לא נלקחו חזרה, אלא, נשארו גם אם שבורים]. ולכן הארת לוחות הראשונות נשאר לעולם לבנ"י. אבל אותיות פורחות למעלה לפקדון לבנ"י. וכפי מה שזוכין מאירין האותיות. ואיתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר כי לעתיד לבוא יהי' י"ז בתמוז חג כשיתקנו בנ"י החטא יאירו הלוחות ראשונות. כי יום זה הוא שמחה מצד מתנות הלוחות. ועצבון מצד השבירה. ולכן בש"ק דהיא מעין עוה"ב יש הארה מלוחות ראשונות. וזהו בחי' זכור בש"ק דאיתא אם היו מקבלין הראשונות לא הי' שכחה בדברי תורה כדכ' חרות על הלוחות וזו החקיקה הי' ג"כ בנפשות בנ"י רשימה בעצם שא"א לשכוח. רק אחר החטא אכן כאדם תמותון נפלו לבחי' שכחה. ומ"מ נשאר רשימה בלב מהראשונות. וז"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו ששברי לוחות מונחין בארון. ושבת יומא דזכירה הוא ולכן יש בו הארה מן הראשונות והוא עצמו בחי' נשמה יתירה מהנשמה שעלתה למעלה כמ"ש אותיות פורחות כדאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין [שפת אמת בלק - י"ז בתמוז, תר"ס]:
י"ז בתמוז נזכר לדורות כיום בו נשתברו הלוחות הראשונים אחרי חטא העגל. אחד הסמלים להרחקה של הקשר בין הקב"ה לבני ישראל. אבל, אומר ה'שפת אמת', י"ז בתמוז, הוא, במובן מסוים, גם חג קבלת התורה [שבפועל נדחה ליום הכיפורים, עם קבלת הלוחות השניים]. תורה שבורה, אמנם, אבל תורה. לוחות ראשונים אותם סיתת ועליהם כתב באותיות אש, הקב"ה בעצמו. מה שמגיע מהשמיים לא חוזר. לא נלקח באמת. משהו בלוחות האלה, 'הארה' בלשון ה'שפת אמת', נשאר. גם האותיות שפרחו באוויר, סמל לאובדן הגדול שבני ישראל חוו, סמל לאובדן עד היום, נשמרות לנו לפיקדון. לא הולכות לאיבוד.
י"ז בתמוז. 'כי יום זה הוא שמחה מצד מתנות הלוחות. ועצבון מצד השבירה'. הפרט המעיד על הכלל. על מצבים, על זמנים, שיש בהם שמחה נסתרת ועצב גלוי. בזמן השבירה אי אפשר לתפוס את השמחה, העצב קורע, משתלט, נדמה שרק הוא קיים. אין נחמה בזמן השבירה. אין נחמה בזמן שהאותיות, הנשמות, נלקחות מאיתנו, פורחות באוויר, נושיט את היד לא נוכל לגעת.
השמחה נשמרת כפיקדון. עוד יבוא יום ונדע. עוד יבוא יום ונרגיש. אולי בשבת, כמו שאומר ה'שפת אמת', אולי, סתם באמצע יום חול, נרגיש פתאום הארה. נקבל עלינו שמחה. עד שיהפכו ימי ספירת העומר לשמחה של תקומה וימי בין המצרים לגאולה שלמה.
לע"נ סרן רעי בירן בן דובב ותהל שנהרג היום ברצועת עזה. תנצב"ה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה