בס"ד
אבל למה כל כך קשה? למה כל כך כבד??
שאלתי את עצמי, ועכשיו, שוב, נשאלתי..
כן, זה בשביל הנִפרדוּת, הגדילה, פרפר (סיני עתיק) חייב לנפנף בכנפיים, אמא טובה דיה, תמיכה עם תסכול קל - בינוני, להרים את הרף, מה שהשגת בכוחות עצמך לא תשכח… כן, אבל, אבל למה כל כך קשה…
באמת שאפשר לדבר בלי סוף על יתרונות הקושי. על קימה ממשבר, חזרה בתשובה שהופכת עולמות. אבל, נראה לי שגם צריך לפתור, או, לא נגזים, לפחות להתייחס, לחוויה הקיומית, להכיר בקושי. להצביע עליו, להצביע פנימה ולהגיד 'רע לי'. עכשיו. כי עכשיו, אני לא יכול בכלל להרים את הראש לכל תירוצי העתיד האלה. אל תבלבל את המוח. ובטח שאל תתנשא. חכם גדול. אתה לא בן 17 / עלייך לא עבר…
קַשִּׁיבוּת. מיינדפולנס בלע"ז. "...הפניית הקשב באופן לא שיפוטי לחוויות ותופעות המתרחשות ברגע. הקשיבות מתוארת כמודעות מכבדת ונטולת שיפוט…". אין לי הבנה או נסיון בשיטה הזאת, מעבר לחלקים בה שהם אינטואיטיביים, אבל, במאמר קצר קראתי על המאפיינים המרכזיים של השיטה וזה תפס את תשומת לבי:
"...(1) תשומת לב מודעת; (2) נוכחות וקשב למכלול תהליכי הווה, רגע אחר רגע; (3) קבלה לא שיפוטית; (4) להיות עם תודעת המתחיל (Beginner's Mind), דהיינו פתיחות וסקרנות לתופעות כמות שהן, כילד שרואה דברים בפעם הראשונה".
ולמה זה התחבר לי לעוצמת הקשיים? למקומות ולזמנים שהנטייה היא דווקא להתרחק מקשיבות, מקשב בכלל, לא לאחרים ולא לעצמי?
הגילוי, הפתיחה, השיתוף, לא לשאת לבד, הם בעצמם, לפחות חצי פתרון. חלק מהקושי יכול להיות ממוסגר בתוך תהליכים טבעיים, בתוך חוסר הבנה. ומה שנשאר קשה, לא נשאר רק אצלי. פחות כבד. ואחרי קבלה 'לא שיפוטית', אפשר, בכל זאת, קצת לשפוט. מותר להרגיש קצת אשמה במקומות הנכונים. לשפוט מעשים, להשאר אדם. להבין מה באמת עובר עלי, מה החלק שלי בהעמסת הכובד הזה עלי, ולחשוב, יחד, איך פורקים אותו, שלב אחרי שלב.
מאפיין 4. מופיע אחרון. אני מרגיש שהוא מפתח גדול. נכון לכל דבר שאני נגש אליו בחיים, לכל דבר שאני לומד ושומע. זה מסקרן, זה מלמד, זה מונע מהאגו לחסום, וגם, אני מרגיש, זה מה שבאמת ממגנט. אלו הידיים המושטות, אליהן, יסכימו, להעביר מהמשקל הכבד..
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במדרש ע"פ [על פי] כי אני הכבדתי [את לבו] כו'. מפרש כי הש"י [השם יתברך] הכביד לב פרעה כדי שיהיה סיוע לגאול את ישראל. שלא היו ראוין. והיה זה עצה להכביד לבו. וכעס אויל כבד כו'. וזה ללמוד לכל אחד מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה. [כמ"ש ואני כמעט נטיו רגלי כו' אך בחלקות כו' וכ' ומחשבותיך אלינו]. וז"ש בא אל פרעה כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה כי אני הכבדתי כו' [שפת אמת, בא, תרל"א]:
עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל היה צריך להיות לו עכ"פ [על כל פנים] רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו [שפת אמת, בא, תרל"ב]:
210 שנים של קושי. ושואה. ויש סיבות. גלויות, נסתרות. איך הצרות, איך, כשנראה שהגלות נגמרת, פרעה, שוב ושוב, מכביד את לבו. מקשה את העבודה, מוריד את האמונה בגאולה. אז תדעו, אומר ה'שפת אמת' שבתוך כל הלימוד של גאולת ישראל ממצרים, יש לקח נוסף. הכל לטובה, יש סיבות. ואתה, משה, ועמך, עד סוף כל הדורות, נדרש לבוא אל פרעה. גם כשליבו קשה. אתה לא יודע מהי התכנית הגדולה, אבל, כדי לקדם אותה, עלייך לפעול. זה לא יעבוד בלעדייך.
ומוסיף ה'שפת אמת', רעיון גדול בהשגחה. הקב"ה, הטוען לאחריות על הקשיית לב פרעה ['אני הכבדתי'], הוא זה המודה שבלי הרצון של פרעה להקשות את לבו, זה לא היה עובד ['עד מתי מאנת']. כשקורה רע, זה, לרוב, כי יש אדם שבוחר להיות רע. פרעה שמח בחיזוק לבבו וזה מה שאפשר, כביכול, לקב"ה להקשות את לבו. יש סיבות לכל הרע. עם זאת, אין סיבה שלא נעשה הכל כדי לצאת משם…
